משפחת "אלומות שלנו" משתתפת באבלם של בני משפחת בראב (בן טאטא) ופסי עם מותה של אם המשפחה סופי.
יהי זכרה ברוך
מפגש ספרותי עם אברהם בראב
בבית משפחת אילת ויעקב עבודי
כתבה: חנה גרידינגר
ביום שישי האחרון, (30/12/11) התכנסנו, למעלה מעשרים "צעירי אלומות", לבוקר ספרותי בו נפגשנו עם הסופר אברהם בר אב לשיחה אודות ספרו "רחוב שייח חאמזה 17, קהיר" שיצא לאור לאחרונה. שיחתו קלחה, היא כמו התנגנה מאליה.
אברהם סיפר שמאז שהוא זוכר את עצמו הוא כותב. הוא כתב סיפורים, מחזות והפעם רומן. הרומן פורש סאגה משפחתית על רקע חיי הקהילה היהודית בקהיר בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה ועד הקמת מדינת ישראל.
המשפחה המתוארת במרכז העלילה אינה משפחה גרעינית אלא משפחה מורחבת וגדולה שממלאת את הצרכים החברתיים של בניה, לצד פעילות חוץ משפחתית של בני המשפחה.
האב היה פעיל בקרן הקיימת לישראל ואסף תרומות ובגין פעילות זו נעצר באמצע שנת 1947. היעלמות האב השאירה את בני המשפחה ללא מידע אודותיו ורק באמצעות אשת קצין מצרי שהיכירו נודע על מקום הימצאו. משה פסי (אחת הדמויות הדומיננטיות בספר) היה קומוניסט, האמין שהם יכולים להמשיך לחיות במצרים והתנגד לציונות ולעלייה לארץ ישראל עד אשר נקלע לקטטה עם שני ערבים והבין שהישארותו במצרים עלולה לסכן את חיי בני משפחתו והחליט לעלות. סבתא פורטונה וז'נט (אשתו של משה פסי) עברו קורס עזרה ראשונה.
הצעירים מבני המשפחה למדו בבית ספר של רשת אליאנס (מטעם ארגון יהודי צרפתי "כל ישראל חברים") שהעניק חינוך מתקדם המבוסס על תרבות צרפת, נהגו להיפגש במועדון של הקרן הקיימת לישראל ולארגן טיולים.
מעבר לפעילות זו מתוארים היחסים בין בני המשפחה, חברת הילדים, העיסוקים, המאכלים על ריחותיהם ומנהגי הנישואים. במשפחה היה נהוג לחתן בני דודים. זאת מפני שהיתה מצוקה של בני זוג וחיפשו משפחות טובות, לכן נטו לחפש בתוך המשפחה. אכן שתי הסבתות המתוארות בספר – סבתא פסי ונונה – סבתא עמר (שהגיעו לאחר העלייה לקבוצת אלומות) היו בנות דודות.
המשפחה עלתה לארץ מיד לאחר קום המדינה. שחרורו של אביו של הסופר מבית הכלא הותנה בעזיבת מצרים ומשה גם הוא הבין שעליו לעזוב. משפחת פסי פנתה לקיבוץ אלומות, שם התגורר חיים עמר אחיה של ז'נט. גם הסבתות הצטרפו לקיבוץ והתאקלמו יפה. הסבא שלום נפטר שנתיים לאחר שעלו לארץ בשנת 1951 ואביו של אברהם נפטר בשנת 1965. אמו של אברהם בראב (בן טאטא), סופי, עדיין עמנו וזוכרת לפרטי פרטים את חייהם במצרים.
אברהם סיפר שהיו לו התלבטויות בקשר לשם הרומן. בתחילה חשב לקרוא לרומן: "יציאת מצרים של סופי", אולם שם זה נפסל עקב רצונו להימנע מקונוטציה לספרו של ויליאם סטיירן "בחירתה של סופי" העוסק במלחמת העולם השניה. אח"כ חשב על "בארץ לא להם" אולם הוצאת הספרים הסתייגה משם זה. לבסוף הוחלט על השם: "רחוב שייח' חאמזה 17, קהיר", שם הנותן כבוד לרחוב, שכן הוא שם את הרחוב במרכז, כפי שהוא אכן נמצא במרכז עלילת הרומן, הרחוב על בתי הקפה שבו, בתי המלאכה הקטנים, ריחותיו והאווירה המיוחדת לו.
אברהם סיפר שכתיבת הרומן נמשכה למעלה מחמש שנים. היה זה סיפור של מסע מתוך כוונה לכתוב ביוגרפיה, אולם התוצר הסופי הוא רומן יותר כללי ומקיף מהמעגל המשפחתי ומביא את רוח התקופה.
במהלך הכתיבה ערך אברהם תחקיר מקיף, הוא ראיין את אימו והסתבר לו שיש דברים רבים שלא ידע, עיין בכתב העת "יזרעאל" שתעד את חיי הקהילה היהודית במצרים בתקופה זו ונחשף לעוד ועוד מאמרים שסייעו לו לחוש את התקופה ובנוסף התבסס רבות על זכרונותיו.
לרומן יש בסיס עובדתי, אישור לכך קיבל מהיסטוריונית בשם רות קמחי. אולם כסופר ניצל אברהם את החירות הספרותית שעמדה לרשותו ואין היא עומדת לרשותו של ההיסטוריון, וכאשר חסר לו מידע השלים בעצמו.
כתבה: חנה גרידינגר
אברהם בראב חותם על ספרו בכנס הספרותי בבית עבודי
ליצירת מוזיאון וירטואלי למשפחה שלך לחץ כאן: מוזיאון משפחתי
עמק הירדן מגבעת אלומות 2007
צילום: חמוטל קציר-ליב; @ כל הזכויות שמורות לחמוטל קציר-ליב
יוזמת מקימת ובעלת המוזיאון הווירטואלי "אלומות שלנו" ד"ר עפרה קינן
@ כל זכויות היוצרים למוזיאון שייכות לד"ר עפרה קינן 2007-2012
@ זכויות היוצרים לתכנים: מסמכים תמונות וחומר אחר שייכים ליוצר או מוסר החומר.
.jpg?id=3353261)