19/8/2011
 
גבי,
 
זה שנה מאז שחלית וכל ליבנו ומעייננו היו נתונים להרגשתך ולעוד פיסת מידע שאולי תוביל לתקווה והקלה על גזר הדין שהלך והתהווה באופק.
 
דרך היסורים והגילוי של עוד ועוד פרטים, התקוות שנטעה בנו אדווה עם המרץ והחתירה הבילתי נילאים שלה והמפגשים עם כל מי שיכול אולי לעזור, טלטלו את כולנו כמו גשר חבלים מעל תהום עמוקה שאינו עשוי מספיק טוב ויציב. צעדנו בעקבותיך אחרי המסע הנורא שהטלטלת בו גם אתה כמובן, גם אם בשקט נורא, גם אם בחיוך וגם עם השאלה הנוראית בעיניך" מה יהיה"..."אבל מה עשיתי?"
 
כשכל האינדיקטורים הלכו וסגרו עליך וגם עלינו והבנו שהסטטיסטיקות חזקות יותר מכל אשליה, כל מעייניה של אדווה וגם של כולנו היו מושקעים במחשבה איך להקל עליך את התקופה שנותרה. בתקופה זו יצא לי להיות איתך וללוות את הרגעים, הדקות, השעות שבהם איכשהו היה מובן לדעתי גם לך שהכיוון די ברור. אמנם לא דיברת על זה איתנו אבל כמי שחי במשפחה שהעיניים עושות בה את מירב העבודה לטוב ולרע, ידענו כולנו לקרוא אחד את השני.
 
היו ימים שביקשת לבחון את צלילות דעתך וביקשת שאשתף אותך במבחן התשבצים שהבאתי לשעות הנימנום שלך, היו ימים שדיברנו מעט על ספרים אך היו גם הרבה שתיקות עם ניסיון לדאוג שרק יהיה יותר טוב ונעים. סידור כרית, עזרה באוכל, החלפת בגדים, החלפת סדינים וכפי שלא רצית לדעת יותר מידי פרטים על התפתחות המחלה, כך גם לא ירדנו יותר מידי לשיחות עומק כי אז זה היה רומז שאולי מנסים לנצל את הזמן שאוזל.
 
בעצם הגישה הזו גרמה לכך שלא באמת ידענו מה אתה חושב במשך כל התקופה. לא רצית להעמיס את כאבך עלינו ובכך במובן מסויים הפסדנו כולנו את חווית המסע האחרון, מה שעשה את הפרידה קשה מאוד ובלתי נתפסת.
 
העובדה שהייתי איתך ברגעים ובשניות האחרונות ממש, לא עוזרת לי אפילו היום להבין את אובדנך הסופי. מבחינתי זו פרידה לתקופה וברור לי שאראה אותך בחיים בעתיד. החברה קוראים לזה 'עוד לא נפל אצלה האסימון' והאמת שאני בינתיים מעדיפה כך.
לא מזמן חזרנו יעקב ואני מטיול באלסקה ומערב ארה"ב שבו היית איתנו יותר מכל דבר אחר. בכל מקום שיתפנו אותך במה שראינו וחווינו שהרי זה טיול טבע שנועד בשבילך.
 
כבר עברה שנה ועיניך המתגלגלות ברגע האובדן לא משות מעיניי וחודרות לנבכי נשמתי.
 
תמיד תיהיה איתי...
 
אילת.