חפש  
ברירת-מחדל  |  English (United Kingdom)  |  


גרעין "נבטים"
           
            גרעין "נבטים" הגיע (במרץ 1953) לקבוצת אלומות, במטרה "להשלים את המשק".
        היינו מחלקה של נח"ל, משוכנים בפינה המערבית של הקיבוץ, בצריפי-עץ צבועים ירוק, מחנה צבאי-כביכול, עם מגרש מסדרים ודגל על תורן, שבילים מסומנים באבנים מסוידות לבן, אך ללא כל גדרות או מאפיינים אחרים  של מחנה צבאי ממש.אותה עת, בשנה החמישית לקיומה של המדינה, כל דבר ממלכתי, כולל הצבא, היה עדיין בתהליך של התגבשות.  כך גם האופי ה"צבאי" של חיילי הנח"ל. "צבא בסנדלים" קראו לנו אז בלעג.
                 במסדר הראשון עם בואנו מנינו כ-60 חיילים וחיילות, כולם חברי הגרעין המורכב משתי קבוצות נוער שהתחנכו בחברות-נוער בקיבוצים מסדה וגשר הזיו, וכן אנחנו, שלושה בחורים, שהתחנכנו בחברת עליית הנוער בקיבוץ גניגר.  והיו גם כמה "בודדים", שסופחו למחלקה, וכמובן הסגל: מפקד המחלקה – סג"מ קבליֶרו, סמל ושניים-שלושה רב"טים, מפקדי כיתות. את שמותיהם אינני זוכר, פרט לבלפור, לימים חבר מעגן ונשוי לחברת הגרעין שלנו, דידי.  
        אורח-חיינו – כפי שהוסבר לנו, היה צריך להיות שילוב של צבא וחיי קיבוץ. עיקר תפקידנו היה "להשלים את הקיבוץ", כלומר לעבוד בכל מקום שיַפנה אותנו סדרן העבודה, ואילו לאחר יום העבודה, בשובנו למחנה שלנו, יש מסדר נוכחות – במדים; מדי פעם אימונים צבאיים, שמירות ואף מארבים ליד הגבול, למניעת הסתננות מעבר לירדן; ופעם בכמה שבועות –  סידרת אימונים של כמה ימים, בשדה.  
        לא היה קשה לי להסתגל לתנאים שם, הן למסגרת הצבאית, שלא היתה נוקשה כלל, והן לחיים בקבוצה קטנה זו, לאור נסיוני בן השנתיים בגניגר.
            קבוצת אלומות, כעבור שש שנים של התבססות במקום – "ביתניה עילית" מנתה כ-120 חברים וכשלושים ילדים, אחדים מהם, הראשונים, כבני 15. למרות הוותק היחסי שלה, סבלה הקבוצה מקשיים כלכליים, עקב שטחי קרקע זיבורית, שלא התאימה לגידולי חקלאות הנהוגים בעמק הירדן, בעיקר בננות וירקות-חורף.  ותיקי הקבוצה, כבני 30–  40באותה עת, רובם ילידי הארץ או חניכיה, שהתחנכו בנעוריהם  בבן-שמן והיו מראשוני תנועת "הנוער העובד", לא הצליחו להביא לביסוס ולשיגשוג ממשי של הקבוצה, הן מבחינה כלכלית והן חברתית. האוכלוסיה היתה מועטת מדי, כל הזמן היו עזיבות של חברים, גרעינים קודמים לנו לא נקלטו והתפוררו, בני הדור השני עוד היו צעירים ומעטים, כך שהקבוצה סבלה מבעיות חברתיות לא קלות, בנוסף לבעיות כלכליות כאמור, והם השליכו יהבם עלינו, גרעין "נבטים", שעם סיום שירותנו הצבאי, נישאר באלומות כחברים ובכך "נציל" את הקבוצה הזאת, או לפחות, נחזק אותה, שתוכל להתפתח בעשור השני לקיומה.
        בעניין זה היו הדעות חלוקות בינינו, חברי הגרעין, ואף היה ברור שהגרעין שלנו איננו מגובש דיו ואינו איכותי מבחינת החומר האנושי שלו ומבחינת חינוכו האידיאולוגי-התנועתי. היה ברור שרבים יעזבו עם סיום שירות החובה [שהחיהאז שנתיים בלבד]. אך בכל-זאת התגבשה קבוצה די ניכרת, שחשבה לנסות ולהמשיך בחיי קיבוץ, במסגרת האזרחות, ובאלומות דווקא, ששם יכול היה כמעט כל אחד מאיתנו לפתח את הפוטנציאל האישי שלו, בעיקר בעבודה, אך גם בתחומים אחרים.
        חיי החברה במסגרת גרעין הנח"ל התבססו בעיקר על קומזיצים בלילות, סביב מדורה, עם שירים נוסטלגיים, שירים רוסיים (מתורגמים), ולעולם לא נפקד השיר "הו את ערבה, ערבתי, / כל אדם סייר בך, התאהב". בכלל, נופי הדרום, הנגב, הקסימו אותי מאוד ואחד החלומות שלי היה ללכת בכלל לעין-גדי. אך משום-מה, חלום זה שלי לא בא לידי הגשמה.  
        אל פעילותנו החברתית, האינטנסיבית למדי הצטרפו כמה צעירים מחברי המשק  – בני המשק, כאמור, היו עדיין צעירים מאוד, כמעט ילדים, כך שבפעילויות שונות: מסיבות, ערבי תרבות וחברה, לילות סביב המדורה, נטלו חלק כמה וכמה צעירים מחברי המשק, ביניהם לא רק רווקים ורווקות, אלא גם נשואים.
        והיתה כמובן רחצה בכינרת, בירדן, שוטטות (שלי בלבד) בתל עובידיה, כפר נטוש בקירבת ביתניה תחתית, שם היו לאלומות שטחי עיבוד, בריכות-דגים, כרם. לפעמים עשינו שם שמירת-לילה בבריכות הדגים, כשאנו יושבים בחצר ביתניה ה"היסטורית" (מראשית ההתיישבות הקיבוצית בתחילת המאה), אך מוזנחת ומתפוררת. אהבתי גם לשוטט באתרי החפירות הארכיאולוגיות בשדות ביתניה, שם נמצאו שרידים פרהיסטוריים: עצמות, כלי-אבן, חיצים, חרסים, ומתקופות מאוחרות יותר – גם מטבעות ברונזה (אספתי כמה מהם, אך לא ידעתי לנקות אותם).
        בעיקר אהבתי לטייל – בסביבה הקרובה והרחוקה. פעם יצאתי עם הרצל נמרודי (אחיו של יעקב נמרודי הידוע (אז הוא עוד לא היה ידוע כל-כך) ודידי, (לימים אשתו של בלפור, בקיבוץ מעגן, כנאמר לעיל) לטיול לתבור. טיפסנו כל הלילה על ההר ובבוקר ראינו את הזריחה מפסגת ההר, לרגלי המנזר שם.
        פעם אחרת יצאתי בחברת אותו הרצל וכן משה צרפין לכיוון הגליל, עמק החולה, על הגבול עם סוריה, למפל התנור ליד מטולה, משם, בכביש הצפון (הכל – ברגל!) לכיוון נחל אכזיב, מבצר המונפור, עד גשר הזיו.
            וכיוון שהזכרתי את משה צרפין, מן הראוי לספר על פעולה "מבצעית", שבה השתתפנו שנינו, והוא נפצע "מאש כוחותינו".
            במסגרת שירותנו בנח"ל, נשלחנו מדי פעם לבצע מארבים ליד הירדן, כדי למנוע מ"מסתננים", כפי שנקראו אז, לעבור את הירדן, ממדינת ירדן לשטח מדינת ישראל, לרוב לצורך גניבות, אך גם ל"פעילות חבלנית עויינת". 
            באחד מלילות החורף החשוכים, נשלחנו אנו, חוליה של חמישה או שישה חיילים, למארב כזה, ליד הירדן. היינו לבושים בגדים חמים למדי, כולל שינלים עבים ומגושמים; שכבנו על האדמה הבוצית, ספוגה גשם, והמתנו למסתננים.
            אחד מן החוליה, שהוצב ל"אבטחה מאחור" נרדם כנראה. פתאום הוא התעורר לשמע תנועה חשודה. היה זה משה צרפין, שהתכוון כנאה להתהפך על צידו, או להטיל את מימיו. כמובן, בחושך ששרר, אי-אפשר היה לזהות מיהו מי. החייל המנומנם והנפחד לא חשב הרבה ומיד ירה בדמות הגמלונית "החשודה" הכדור חדר את ה"פאוץ'" (כיס התחמושת) הקשוח ופצע קלות את משה צרפין. כמובן שהמארב בוטל, צרפין נלקח לטיפול רפואי. אחר-כך היה משפט, שבו אנו, חברי החוליה, השתדלנו להמעיט באשמתו של היורה.
 
 
            קבוצת אלומות, מראשית ימיה במקום, למרות התלהבות הנעורים של חבריה הראשונים, מראשוני תנועת "הנוער העובד" (עם שמעון פרס בראש, ואחריו אלחנן ישי, משה צורף, מיקי ברזילי ואחרים), לא היתה סיפור הצלחה. ואנחנו, גרעין ההשלמה "נבטים", כמה שנשארנו עוד מן הגרעין המקורי הגדול, ואחרינו הגרעינים "נגוהות" בעל הפוטנציאל הגדול, ואחריו גרעין נוסף, "אלעד" – כולם ילידי הארץ, בוגרי תיכון, חברי הנוער העובד, חיילי הנח"ל – השתלבנו במאמץ הגדול "להוציא את העגלה מן הבוץ" והדבר לא עלה בידינו.
            אחת הסיבות, לדעתי, היתה בחוסר הגיבוש החברתי האמיתי והנכון בין חברי הגרעין הראשון, מקימי הקבוצה, שלא השכילו לקיים "גרעין קשה" של חברי קיבוץ נאמנים ומסורים לרעיון, והפועלים ללא ליאות למימושו. התגבשו ביניהם שני "מעמדות" ברורים ומובחנים היטב: "המנהיגים" - "העסקנים" – עם אלחנן ישי בראש, מיקי ברזילי, שמעון פרס (שעזב את המשק לפני שאנו באנו לשם), ועוד כמה חברים, שפעלו במסגרת המוסדות הלאומיים והקיבוציים לקדם את ענייניה של אלומות (ובמידה מסוימת, גם שלהם עצמם), ולעומתם, כל האחרים, "הפועלים הפשוטים", שעבדו אמנם קשה, אך לא ראו ברכה בעמלם, וקינאו בחבריהם, בעלי "המעמד הגבוה", שלא לבשו בגדי עבודה מיוזעים ומלוכלכים.
            סיבה אחרת היתה אולי גם בכך, שהגרעין הראשון, מראשיתו, היה מורכב מילידי הארץ (או כאלה שבאו אליה בילדותם וגדלו והתחנכו בה בשנות השלושים והארבעים). וכך גם הגרעינים הנוספים, שבאו "להשלים" את הקבוצה. לאלה היו הורים בעיר – מסודרים פחות או יותר – עובדים, מתפרנסים, חיים בדירה ("שיכון") משלהם, והם לוחצים בדרך-כלל על בניהם "לחזור הביתה", ללכת ללמוד (באוניברסיטה), "להסתדר בחיים". ורבים אכן עשו זאת, והדבר ניכר במצב הדמוגרפי של הקבוצה, שלא גדלה ולא התפתחה מבחינת מספר חבריה, מעבר למספר ה-120, עם כשליש ילדים, וזאת אף בשנות העשרים של הקבוצה. מספר כזה של חברים לא יכול היה לשאת משק וחברה בריאים ואיתנים מבחינה כלכלית, משקית וחברתית.
            עד לסוף המר, כאשר הקבוצה כולה התפרקה וחבריה נתפזרו לכל קצות הארץ, חלקם לקיבוצים שכנים, ורובם מחוץ לקיבוץ בכלל.
*
        אנשים מבחוץ, שהיו באים לביקור באלומות, התרשמו שאנו חיים ב"גן-עדן". הנוף באמת מרשים ביותר: גבעה ירוקה, טובלת בין עצים ודשאים ירוקים, ביניהם פזורים בתים לבנים עם גגות-רעפים אדומים; מקצה הגבעה, בכיוון צפון-מזרח רואים את הכינרת, המתעגלת בחופה הדרומי מול הקיבוצים דגניה א' וב', קבוצת כינרת, הלאה משם מעגן והאון, תל-קציר על הגבעה, מתחת לרמת הגולן, ומן העבר השני רואים את עין-גב. בדרום – בית-זרע, אפיקים, מסדה ושער הגולן לרגלי ההרים, והכל ירוק ויפה ונראה כל-כך שלוו ואידילי...
        אך כל זה לא היה אידילי כלל וכלל. קבוצת אלומות, על הרכבה האנושי-החברתי היתה רחוקה מאידיליה חברתית. היו מתחים בין בודדים ומשפחות, בין חוגים וחבורות, בין "מנהיגי" הקבוצה אלחנן ישי, מיקי ברזילי, משה צורף, אברהם גריידינגר, אליהם חברו אחר-כך הצעירים יותר, מגרעין "נגוהות" – אלי רונן, אלון ואחרים, שלא רק הנהיגו את הקבוצה הקטנה, אלא גם קבעו והשליטו את רצונם עליה וגם נהנו מכמה וכמה יתרונות, כמו רכב שעמד לרשותם, שימוש בכספי ציבור, שהות בעיר, נסיעות לחו"ל, ובעיקר:   הם לא "התבשלו" בצרות היום-יום במקום, לא קמו כל יום עם שחר לעבודה החקלאית המתישה, בלהט הקיץ ובבוץ של החורף, לא חלקו שווה בשווה את חיי הקיבוץ. האחרים קינאו בהם, ואם לא לומר – שנאו אותם, ודאי לא חיבבו אותם.  
        הרוב מילאו את חובותיהם לחייהקבוצה: עבדו את יום העבודה, השתתפו ב"גיוסים" (ריכוז אנשים רבים לעבודות דחופות, כמו קטיף פרי, משלוח עופות לשוק, הובלת חבילות קש מן השדה בטרם גשם, וכדומה) ובתורנויות, פעלו בוועדות ובתפקידים השונים, ואילו אחרים התחמקו גם מכך, השתדלו לא להתאמץ יותר מדי בעבודה ומה שלא עשו הם, נפל על שכמם של היתר, הנאמנים, המסורים והחרוצים – ואני ביניהם. בני הקיבוץ, שאמורים היו להצטרף כחברים נאמנים, הנושאים בעול, היו מעטים – חמישה-שישה בסך-הכל, ותרומתם לא ניכרה. רבים מחברי הגרעינים "נשרו", כלומר עזבו את הקיבוץ וחזרו לבתיהם בעיר, או הלכו ללמוד. האדמה שאלומות קיבלה לרשותה היתה זיבורית, הגרועה ביותר בעמק הירדן, אי-אפשר היה לגדל בה בננות, שזה היה הענף המכניס העיקרי באותו הזמן, וגם גידולים חקלאיים אחרים, כמו עגבניות, כותנה או כרם, או ירקות. גם מי ההשקייה לא היו בשפע, כמו אצל קיבוצי עמק הירדן והכינרת. מפעל של לכידת מי הפיג'אס (נחל יבנאל), שנעשה בשנות החמישים, הכזיב: נביעת המים היתה דלה ולא ענתה על הצרכים, ואילו ההוצאות על הנחת הצינורות והמשאבות היו גדולות והכניסו את המשק לחובות מתמשכים וצומחים. בקיצור: הקבוצה הקטנה היתה בצרות, הן מבחינה חברתית כאמור, והן חקלאית, כלכלית וכספית. הדבר הרגיז אותי במיוחד, ביודעי עד כמה אני עובד קשה וגם דפנה, ודי בכך לקיים משפחהולהתפרנס בכבוד; ואילו כאן אני שומע כל הזמן על מחסור, ועל היותנו סמוכים על שולחנה הקמצני של הסוכנות, של מחלקת ההתיישבות, של משרדי הממשלה והתנועה הקיבוצית. אולי לאחרים זה לא היה איכפת, אבל לי, שהחלטתי לבנות את עתידי ועתיד משפחתי, בקבוצה זו, מצב זה גרם לי הרגשה לא נוחה ולא נעימה.  
        ובינתיים, מצבה של אלומות הלך והתדרדר יותר ויותר. רבו העזיבות של בני דור הביניים, וגם של בני המשק הבוגרים. מן הגרעין שלנו, "נבטים" לשעבר, נשארנו שניים בלבד ישׂקה ברוך ואני. חברנו השלישי, דב שנער, החליט גם הוא לעזוב. כאשר שאלנו אותו: מה, בחוץ תמצא יותר שוויון והגינות? הוא ענה: שם אני לא אחפש... גרעיני נוער (ישראלי) שבאו להשלים את הקבוצה הקטנה התפרקו בזה אחר זה וחבריהם התפזרו, רובם ללימודים או חיים רגילים, בעיר.
            לבסוף, ב-1968 קבוצת אלומות התפרקה כליל וחבריה נתפזרו לכל עבר.
  
מתוך "איש יהודה" [פרקים מתולדות חיי] – אוטוביוגרפיה.יהודה גור אריה
קומזיץ1955

 

בבעלות ד"ר עפרה קינן
כל הזכויות שמורות @ לעפרה קינן
 www.make-mymuseum.com
 
לייבסיטי - בניית אתרים