תשובה ליהודה גור-אריה
אילת עבודי (גרידינגר)
%D7%A9%D7%A2%D7%A8%20%D7%94%D7%A2%D7%9C%D7%95%D7%9F%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%9E%D7%95%D7%AA1965.jpg?id=1325577)
שער עלון קבוצת אלומות בשנותיה האחרונות
תגובה לכתבה שמופיעה תחת הכותרת גרעין נבטים הנוגעת לספרו של יהודה גור אריה.
בתחילת הכתבה יהודה מנתח את חולשותיה של אלומות ממבט מאוד אובייקטיבי כפי שאנחנו כולנו מכירים למעט הניתוח שלו לגבי הרכב הגרעין המייסד: (ציטוט)
קבוצת אלומות, כעבור שש שנים של התבססות במקום – "ביתניה עילית" מנתה כ-120 חברים וכשלושים ילדים, אחדים מהם, הראשונים, כבני 15. למרות הוותק היחסי שלה, סבלה הקבוצה מקשיים כלכליים, עקב שטחי קרקע זיבורית, שלא התאימה לגידולי חקלאות הנהוגים בעמק הירדן, בעיקר בננות וירקות-חורף. ותיקי הקבוצה, כבני 30– 40באותה עת, רובם ילידי הארץ או חניכיה, שהתחנכו בנעוריהם בבן-שמן והיו מראשוני תנועת "הנוער העובד", לא הצליחו להביא לביסוס ולשיגשוג ממשי של הקבוצה, הן מבחינה כלכלית והן חברתית. האוכלוסיה היתה מועטת מדי, כל הזמן היו עזיבות של חברים, גרעינים קודמים לנו לא נקלטו והתפוררו, בני הדור השני עוד היו צעירים ומעטים, כך שהקבוצה סבלה מבעיות חברתיות לא קלות, בנוסף לבעיות כלכליות כאמור, והם השליכו יהבם עלינו, גרעין "נבטים", שעם סיום שירותנו הצבאי, נישאר באלומות כחברים ובכך "נציל" את הקבוצה הזאת, או לפחות, נחזק אותה, שתוכל להתפתח בעשור השני לקיומה.
קבוצת אלומות, מראשית ימיה במקום, למרות התלהבות הנעורים של חבריה הראשונים, מראשוני תנועת "הנוער העובד" (עם שמעון פרס בראש, ואחריו אלחנן ישי, משה צורף, מיקי ברזילי ואחרים), לא היתה סיפור הצלחה. ואנחנו, גרעין ההשלמה "נבטים", כמה שנשארנו עוד מן הגרעין המקורי הגדול, ואחרינו הגרעינים "נגוהות" בעל הפוטנציאל הגדול, ואחריו גרעין נוסף, "אלעד" – כולם ילידי הארץ, בוגרי תיכון, חברי הנוער העובד, חיילי הנח"ל – השתלבנו במאמץ הגדול "להוציא את העגלה מן הבוץ" והדבר לא עלה בידינו.
....סיבה אחרת היתה אולי גם בכך, שהגרעין הראשון, מראשיתו, היה מורכב מילידי הארץ (או כאלה שבאו אליה בילדותם וגדלו והתחנכו בה בשנות השלושים והארבעים). וכך גם הגרעינים הנוספים, שבאו "להשלים" את הקבוצה. לאלה היו הורים בעיר – מסודרים פחות או יותר – עובדים, מתפרנסים, חיים בדירה ("שיכון") משלהם, והם לוחצים בדרך-כלל על בניהם "לחזור הביתה", ללכת ללמוד (באוניברסיטה), "להסתדר בחיים". ורבים אכן עשו זאת, והדבר ניכר במצב הדמוגרפי של הקבוצה, שלא גדלה ולא התפתחה מבחינת מספר חבריה, מעבר למספר ה-120, עם כשליש ילדים, וזאת אף בשנות העשרים של הקבוצה. מספר כזה של חברים לא יכול היה לשאת משק וחברה בריאים ואיתנים מבחינה כלכלית, משקית וחברתית.
אך מרגע שהוא מתייחס לעיניין המעמדות בקיבוץ לפתע האובייקטיביות הופכת לסובייקטיביות.
נכון שבקיבוץ היו "מעמדות" כמו בכל חברה בעולם באשר היא. זה טבעו של עולם למזלנו הרב, אחרת היה כאוס חברתי וממשלי בכל תחום. מה שמאוד לא נכון זה שאותם חברים עבדו פחות קשה ולא "לכלכו בגדיהם" כנאמר. כולם היו מסורים מאוד לתפקידם בלי יוצא מן הכלל באשר הוא ולקחו חלק ושותפות בימי גיוס ואף אירגנו אותם. יותר מכך הם גם היו "פועלים פשוטים" הרבה שנים לפני שהיו נציגי חוץ . אני חייבת לומר שהחיים בעיר בארבעים ושתיים השנים האחרונות לימדו אותי (כפי שגם אבא שלי נהג לומר) שאחרון העצלנים בקנה המידה הקיבוצי הוא פועל נדיר בקרב החברה העירונית.
אנחנו הילדים התחנכנו מגיל אפס על עבודה, חריצות, שותפות באחריות ולקיחת אחריות ומנהיגות וזה מה שכולנו עושים היום כל אחד בתחומו. אין ספק שאם לא היינו רואים זאת גם כדוגמא מהורינו זה לא היה מוטמע כ"כ בעצמותינו. אברהם , אבי, עבד בחקלאות ובריכוז משק שנים רבות, ושימש כמנהיג ודוגמא כל חייו. ויש לי הפתעה בשבילך גם כשהלך ללמוד עשה זאת מתוך שליחות והקיבוץ נישכר מכך מאוד. אני לא מכירה חברה שיכולה להאריך חיים אם אין בה מנהיגים, פורצי דרך ואומרי "אחרי...".
בנוסף לכך אני חושבת שלכתוב כתבה בדיעבד בלי לציין מה קרה בהמשך הדרך, זה מאוד לא הוגן. בסופו של יום לאחר העזיבה היו אלה "מעמד המיוחסים" שדאגו להסדיר את עיניין הפיצויים לתחילת הדרך של כל החברים עם העזיבה וראוייה לציון פעילותו של אלחנן ישי בדאגה לחברים רבים לעבודה ודיור. איני יודעת בדיוק את כל הפרטים, הייתי בת 18 כשהקיבוץ התפרק אבל אני חושבת שלפי המשפט היהודי " המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו" , הרי שכל משפחה שדאג לה נעשה עימה חסד.
ישנם לפי דעתי גם הגזמות לא קטנות בנושא הנהנתנות...נסיעות לחו"ל...מכוניות? על מה בדיוק מדובר? כל החברים שהיו להם רכבים תמיד נענו בצורה יוצאת דופן בעיניין הטרמפים והעזרה לאחרים, ההתעסקות בדבר מאוד נמוכה בעיניי.
המשפט הנ"ל מכעיס, אינו מדוייק , מבזה וראוי שלא היה נכתב. (ציטוט)
אך כל זה לא היה אידילי כלל וכלל. קבוצת אלומות, על הרכבה האנושי-החברתי היתה רחוקה מאידיליה חברתית. היו מתחים בין בודדים ומשפחות, בין חוגים וחבורות, בין "מנהיגי" הקבוצה אלחנן ישי, מיקי ברזילי, משה צורף, אברהם גריידינגר, אליהם חברו אחר-כך הצעירים יותר, מגרעין "נגוהות" – אלי רונן, אלון ואחרים, שלא רק הנהיגו את הקבוצה הקטנה, אלא גם קבעו והשליטו את רצונם עליה וגם נהנו מכמה וכמה יתרונות, כמו רכב שעמד לרשותם, שימוש בכספי ציבור, שהות בעיר, נסיעות לחו"ל, ובעיקר: הם לא "התבשלו" בצרות היום-יום במקום, לא קמו כל יום עם שחר לעבודה החקלאית המתישה, בלהט הקיץ ובבוץ של החורף, לא חלקו שווה בשווה את חיי הקיבוץ. האחרים קינאו בהם, ואם לא לומר – שנאו אותם, ודאי לא חיבבו אותם.
ככלל ההתעסקות בשמות אינה במקום, בוודאי לא אחרי כ"כ הרבה שנים.(הדבר נכון לשני הכיוונים, לפי זכרוני היו עוד אנשים בשליחות חוץ אך לא אנקוב בשמם).
ברור שהמצב לא היה אידיאלי, (במאמר מוסגר אספר לך, יהודה, שאני יוצאת לפנסיה עוד יומיים מחברת היי-טק אמריקאית מהגדולות בעולם וגם שם אין אידיליה מבחינה חברתית ומעמדית, כלל וכלל) ההיפך. מכאן ועד להאשמה אישית שמית הדרך ארוכה. אולי ניתן במאמר שכנגד לומר ולהתריס , מה שממש איני רוצה, זה שהקיבוץ התפרק בגלל החלשים? כמובן שגם זה משפט שאסור שייאמר , אבל.....
אני מכירה סיפור אחר לגמרי לגבי פרוק הקבוצה, שבו חלקה של התנועה הקיבוצית בהקשר היה מהותי, התנועה לא נענתה לבקשת הקיבוץ לקבלת גרעיני עולים מחו"ל (ההערכה היתה שאנשים שבאים מחו"ל לא ימהרו לאמא ואבא בשעת משבר) ובסופו של דבר גישה זו היא שהכריע לגבי הפרוק. בגרעין המייסד של הקיבוץ היה רוב של פליטי השואה והעליה שברחה מאירופה וככאלה אפשר רק להתגאות במעשי ידיהם ב-20 השנים הראשונות אח"כ כל יתר הגרעינים שהיגיעו לקחו חלק שווה בשווה עם כולם ואם יש צורך להאשים מישהו, כל אחד מהחברים צריך להרגיש שהוא נושא על כתפיו את האשמה במידה שווה.
אסיים ברוח טובה ואומר שחויית הקיבוץ היתה בסיס מרכזי בחיי כולנו באשר אנחנו ועד היום כולנו (ילדי הקיבוץ הורינו וגם האחרים) מתנהגים וחווים את החיים דרך עדשת החוייה הזו, ועולמנו עשיר ולא חד מימדי.
אילת עבודי (גרידינגר).
@כל הזכויות שמורות לאילת עבודי
