הוי ותרבות מתוך "ניב חיינו" עלון קבוצת הנוער העובד "אלומות", חבר הקבוצות, קטעים מעלון שנת 1939, ומעלון שנת 1940 אספה, האירה  והעירה עפרה קינן      "רבים הקשיים וההתלבטויות בעצוב סגנון חיים והוי לחיים התרבותיים לעם אשר מחדש היום את חייו. והקושי גדול יותר בפרט לחלק הזה שבעם במרד במסרת אבותיו ולא קבלה כדרכו"....עזבנו מסורת רבת שנים אשר כשהיא לעצמה יפה ורבת תוכן אבל אינה מתאימה כבר כיום לרוחנו והשקפותינו, עזבנו דרך סלולה ולדרך חדשה לא הגענו. (יאיר (?)"ניב חיינו", 1939, ללא מספרי עמודים)   כל חג היה בשבילנו חדש, ולכל מאורע הכי קטן בחיינו היינו צריכים לחפש צורה.....   אבל למשל בחג השנה (ראש השנה כנראה), למרות התוכן המתאים שניתן למסיבה, למרות המנהג הנהוג בקבוצה לעשות את חשבון  היחיד וא חשבון הקבוצה במשך השנה החולפת היה מורגש חוסר רב בבטוי בכתב של החברים. בטוי אשר יתן נסוח מרחיק ומעמיק, נסוח מחשבתי של כל הדברים הנדונים בשיחות השנתיות, נסוח זה יכול להעלות את הדברים הקטנים לנבו יותר גבוה (שם, שם).     כך הפכו "השיחות השנתיות" לביטוי היהודי הנעלה ביותר בקבוצה, למעשה היתה זו מעין אמירת סליחות פומבית, לעיתים קצרה במהלך ערב אחד, לעיתים התארכה למספר ערבים. להלן נביא קטעים מהשיחות השנתיות שהתקיימו בערב ראש השנה שנת תרצ"ט (1939), או ת"ש (1940). התפרסמו בעלון "ניב חיינו" ת"ש.
"באמת דין הקבוצה לעצמה" או מתוך השיחות השנתיות בעלון "ניב חיינו" ת"ש, לא חתום   אריה א. אנו פותחים את שיחותינו השנה, רושם התוהו ובוהו העולמי האופף סביבנו, ואנו צריכים לעמוד בפני כל הדברים האלה ולבדוק את מעשינו בכנות רבה. בשלשלת הימים האלה עלינו לעשות את כל חשבונות חיינו. אנו צריכים לשמור על גיבוש רעיוני יסודי, כדי שלא נצטרך להתבסס על התלהבות מקרית ומצב רוח פתאומי. הכרת היש וצלילות הדעת אשר לעתיד ה יסודות קובעים בחיינו. ....   זאב (בן-עמי ?) השנה הצטיינה במתיחות המיוחדת לקראת היום הגדול בו נעלה על הקרקע וכל מעשינו היו מכוונים בכוון זה. היתה זו אחת השנים הקשות להאבקותנו ולזכויותינו במושבה זו ועדיין הפתרון לא נמצא. אנו עומדים להמשיך במלחמה קשה, הקשיים ברורים מראש ובכל זאת אסור לסגת אלא ביתר שאת להמשיך ......זאת היא מלחמה לזכויות הפועל העברי במושבה זאת, היא מלחמת כל המעמד כ(ו)לו ואנו חלוציו. הרגשתי שידענו השנה להתעלות מעל להרבה קטנות בחיינו, ידענו להתגבר על הרבה קשיים חברתיים שהם כבר היום מאתנו והלאה. ......   יהודה (איילוני?) ערך השיחות השנתיות הוא באמת דין הקבוצה לעצמה, והשאלה נשאלת עד כמה הצלחנו לחתור לקראת חיי קבוצה מושלמים. בחיפוש נתיב חברותי ותרבותי לקבוצה, חסרה לנו דיה ההרגשה של חוליה בתנועה. למרות שנלאנו מעט אך לאחר שלש שנים של כבוש עבודה ומתיחות לגלות ברגע של סכנהיכולת למעלה מכחנו בלי כל עזרה מהחוץ. התפקיד של כבוש לא נגמר(,) עלינו להשאר אפילו אחרונים על החומה, וזה דורש הפעלת כל החברים. הרגשתי שעשינו הרבה לגיבוש דרך הקבוצה.
חיים ע. (עמר) הלכוד והרצון שעוררו אותנו וליוו אותנו בדרכנו זכרונה (לזכרון יעקב ע"ק) הם שעזרו לנו לעמוד בכל התנאים. השגנו אמנם הרבה השגים אך עתידנו למרות הכל מפ(ו)קפק כאן. עלינו לא לפחד להתחיל מבראשית. לחבר קבוצה בעל הכרה נכונים קושיים (כך במקור ע"ק) והוא מצווה להתגבר עליהם. ויהיה ויעזב אחרון הפועלים הבודדים את המושבה אנו לא נעזבנה.   אברהם ס. (?) דומים אנו ליהודי אדוק העושה את חשבון נפשו "מכה על חטא" ומתוודה בפני בוראו על פשעיו. אנו מתודים לפני עצמנו ומעלים גם את הטוב, כי אסור להעלים את ההישגים הרבים שהשגנו. התבגרנו, התפתחותנו הלכה בדרך הנכונה. שגינו בכמה דברים ובעקר בחשבונותינו כלפי זכרון (יעקב), הסתערנו על סלע בעינים עצומות בלי לראות את העורף. תמימים היינו להאמין שברגע המכריע יבואו כחות מבחוץ לעזרתינו, ובזה טעינו. לא פוצצנו את הסלע אבל הבקענו אותו ושלש שנות עבודתנו יעידו. שלמה (?) יש בינינו הנוהגים להיות פסמיסטים מתוך חובבות. למה זה תשבו פה ותציקו אחד לשני; אדם זר כי יזדמן כאן יחשוב: אנשים משונים המה והצדק אתו, הלוא כה הרבה בקורת אפשר לשמוע מפי החברים....למה לא נספר על הישגינו, האם מעטים הם? פתאום נמצאו בינינו מורי דרך ומטיפי מוסר המוכיחים אותנו על יחסנו לאכרים. כלנו נבונים, חכמים וזקניםואל נצור פה תיאוריות חדשותעל דרכי מלחמה למען העבודה העברית. אין מקום ליאוש, להפך עלינו להגביר את מלחמתנו בעבודה הזולה.   אלחנן (ישי) דברי שלמה עודדוני, יש בהם מהצדק וראיה נכונה של מצבנו. מוקדם לסכם תקופה כאשר עוד חיים בה, ברור לי כי לא בקלות נותר ונתן להוציא מידנו את שהשגנו בעמל רב. את שכר העבודה לא נוריד. השכר המוצע ע"י האכרים לא מאפשר קיום. אנו נמשיך במלחמה, עלינו להמשיך בלי לאות להתכונן מבחינה נפשית וחברתית לעמוד בנסיון.

בעוד חגים אחרים, בעלי אופי חקלאי ו/או לאומי זכו לקבל כיוון ברור, הרי חגי תחילת השנה, ראש השנה ויום הכיפורים נשארו עמומים. השיחות השנתיות, שהתקיימו במתכונת כזו או אחרת שנים רבות, היוו את התחליף המשמעותי ביותר, ונתנו מימד של עומק לחגים אלה.

עפרה קינן