"הסימפטום"
 
בשעה שאני דן עם חברי בעיניין עגום זה של מיעוט השתתפות בשיחות, אינני מעלה זאת מתוךהנחה, שהדיון הזה עשוי לשנות את המצב, או שכתוצאה ממנו ירבה מספר המשתתפים בשיחות. אני פשוט מרגיש צורך להבהיר לי עיניין זה ולנסות לרדת למניעיו הבלתי נראים לעין. ואני פונה לחפש את התשובה הנכונה בדברי ההסבר או הקטרוג המושמעים לעיתים על ידי "הבלתי משתתפים".
 
מצד תכנם של דברי ההסבר אפשר לחלקם לשלש קבוצות נפרדות. בראשונה באה קבוצת "המיואשים" , אלה אשר בדבריהם נשמעת בדרך כלל הטענה "החלטות האספה אינן מתבצעות במילא", או "לשם מה הדיבורים, הרי במציאות הכל מתבצע אחרת", או "הבעיות הגדולות והכואבות באמת אין האספה יכולה לפתור אותן", ועוד כהנה וכהנה.
 
קבוצה שניה היא קבוצת "היודעים מראש" – בעיניהם השתתפות באסיפה היא מיותרת לחלוטין, מאחר והם יודעים שהחלטות מתקבלות בעצם במזכירות, האסיפה לא תשנה במאומה הם יודעים כי המזכיר או המזכירות יעבירו באסיפה כל מה שהם ירצו, הם כבר יודעים מראש מה תהינה ההחלטות וכל "המשחק" הזה באסיפות מגוכך בעיניהם, הם יודעים מראש מה כל חבר יאמר ומה תהיה עמדתו של פלוני אלמוני.
 
ולאחרונה זוהי קבוצת "העיפים" – אלה בעצם מחשיבים את האסיפה ומכבדים אותה, אלא העיפות מונעת בעדם את ההשתתפות. תמיד הם עיפים מדי ערב של האסיפה וזקוקים למנוחה ושינה.  הם מכירים בחשיבות ההשתתפות ומודים בענין אי-השתתפותם אלא שבאסיפה הבאה הם שוב עייפים מדי.
 
נראה לי שבהצגת טענות שלושת הקבוצות האלו אני ממצה בעיקרו את ההסברים מצד זה. ויש עוד נימוק השגור בפניו בסוגיה זו: אדישות, חוסר עיניין, השתמטות ממילוי תפקיד. עד כמה שתשובה זאת קוסמת לי בפשטותה וביומרתה לתרץ תופעה זו של אי-השתתפות באסיפה, תירוץ כללי ומלא. אין הוא עומד במבחן המציאות.
 
אדישות? הרי אנו פוגשים את ה"בלתי משתתפים הקבועים" במועצותיהם או סתם בפגישת רעים בחדרם, דנים בעינין רב ובמידה של התלהבות בבעיות הקבוצה, ניכר בהם, שהדברים מעסיקים אותם, והיכן האדישות?
 
תאמרו רצון להשתמט ממלוי תפקיד, מקבלת אחריות? לאו דווקא. שוב אני מוצא בחבורה זו חברים הממלאים תפקידים כבדי משקל ואחריות, משקיים וחברתיים ומוסרים מזמנם הפנוי למלוי תפקידם. מסתבר שגם תשובה זו איננה הנכונה או על כל פנים איננה התשובה המספקת. מה בכל זאת מביא קבוצה גדולה והולכת של חברים ותיקים להמנע בקביעות מלהשתתף באסיפות?
 
 מבלי לנסות לסתור את טענות המקתרגים על האסיפה , מבלי לקבל את ההסבר הסיטוני על עצלות, השתמטות וכו', אומר כי אי השתתפות קבועה באסיפות היא גילוי של עזיבת הקבוצה מצד החבר, אין זאת עזיבה פיזית, לא, החבר ממשיך לחיות בתוכנו בדפוסים הרגילים אלא שלמעשה כבר איננו חי בקבוצה מצד תכנה הרוחני והמוסרי.
 
אלה הם חיים של "תן וקח" של מילוי חובות וסיפוק צרכים תמורת זה. אך ללא כל זיקה אל הרעיון הקבוצתי ולמהפכנות החברתית-כלכלית המבוצעת על ידה. האסיפה בהתכנסותה, בדיוניה, בהחלטותיה, מסמלת ערכים אלה, הם משמשים לה חוקה. הם לה קנה מידה בבואה לדון בדברים. השתתפות קבועה ונאמנה באסיפה אפשרית רק מתוך אמונה בצדקת הדרך הקבוצית, ללא אמונה זו הרי עיסוק באסיפות ודאי נראה מגוחך וחסר ערך, או במקרה הטוב איננו ראוי למאמץ של ויתור על שינה. ואני חרד ביותר לתופעה זו של "עזיבה רוחנית", שאי השתתפות באסיפות היא הסימפטום האופיני לה וכדרך כל מחלה, יש להלחם בגורמי המחלה ולא בגילויים הנילווים לה.
 
 
 
3.7.59                                                                          אברהם.