יעל ברזילי טגרין בת ששים
.bmp?id=9587072)
שלום לכולם
שמחה להיות כאן איתכם היום, משפחה, חבריי, חברותיי – כולכם אנשים שאני אוהבת, מעריכה ומוקירה.
יחד עם זה , לא פשוט לי המעמד (חוץ מזה שלא פשוט שלא פשוט להגיע לגיל שישים). אני, שלא אוהבת מסיבות ואירועים וגם לא אוהבת שחוגגים לי, אתחלק איתכם בקצת מהמחשבות והרגשות שהגיל הזה והכניסה לעשור השביעי לחיי מעלים בי.
אז איפה הכל התחיל???
אין לי ספק שההתחלה בעולם המשפחתי שלי בקיבוץ "אלומות", בבי"ח הסקוטי בטבריה (שהיום הוא מלון מקסים עם נוף מרהיב הנושק לכנרת), הוא התחלה מכוננת עבורי ומשפיעה עלי בהמון רבדים עד היום.
הוריי, חנה ומיקי, היו לי כשני עמודי תווך המחזיקים את העולם. הם היו עבורי המודל לחוויה הקיומית שלי ומודל לקיומו ולאופן התנהלותו של העולם.
אבא שלי מיקי – היה איש חכם וחם. רגיש ומופנם. צנוע וסגפן ולעיתים פסימי. ישר כמו סרגל, חרוץ, מחויב ונאמן עד כלות לערכיו ולמשפחתו. תמיד מפרגן ותומך בשקט שלו, בלי מילים – בנוכחותו, בנתינה אמיתית ובאהבה עצומה. וכן – שוב, תמיד – עם מחויבות ונאמנות וחף מכל שיפוטיות. אבני יסוד אלה של חייו חלחלו גם אליי.
אמא שלי חנה – הייתה ההפך הגמור ממנו, ועדיין בדרכם השלימו האחד את השנייה. היא, להבדיל ממנו, הייתה פעלתנית ופטפטנית, לוחמת ובה בעת גם חולמת. יוזמת, אשת חינוך ועשייה, יצירתית וכמובן: יפה כבר אמרתי? לרוב הייתה מְרצה ומוותרת על עצמה ועבור עצמה. היא הייתה מוכנה לכל מאמץ לטובת מישהו אחר ובמיוחד הגנה כלביאה על גוריה. הבונוס, שגם אני עוד הספקתי ליהנות ממנו, היה הקשר עם הנכדים שתמיד נהנו לבוא ולאכול את השניצלים הטריים שהכינה, אותם גם כל חברינו הכירו וטעמו, והפך למושג "השניצלים של סבתא חנה".
כמה אני מתגעגעת דווקא היום, יום הולדתי השישים, לשניהם. לביתם הפתוח בכל שעה. לחיוך ולנשיקה של אבא שלי. לאוכל של אמא שלי. ובעיקר – לאפשרות להגיע מתי שרציתי ועם מי שרציתי לביתם בידיעה שתמיד אתקבל בשמחה וללא תנאי ותמיד יהיה מוכן משהו שאהבתי. כאילו ידעו וחיכו לי.
שניהם יצאו לדרך לבדם, צעירים,חדורי להט ואמונה ללא תמיכת משפחה והורים.
אבא שלי שעלה ארצה לבדו – לבנות ולהיבנות בה, מהונגריה, ואחרי שנתיים בדגניה א' עלה לקבוצת אלומות והיה בין מייסדיה וחבר בה מיומה הראשון ועד האחרון.
אמא שלי עזבה את בית הוריה וחמשת אחיותיה ועברה ללמוד בירושלים בהיותה בת 14. בגיל 17 כבר הצטרפה לתנועה ולהכשרה שאח"כ הקימה את אלומות. ההיכרות ביניהם והקשר שלה עם אבא שלי, צמחו על רקע בית הילדים בו הייתה מטפלת של איתן אחי הבכור היקר לי מכל (מה שלא תמיד יכולתי לומר לך איתן, בשגרת היומיום והחיים). אמא שלי נרתמה לתוך חייו לאחר סערות משל עצמה וכאילו נולדה באופן טבעי לתוך המשפחה הזו.
כשאיתן היה בן 12 ועירית אחותי כבר בת 6 (ברכות לך עירית...נולדנו כמעט בו זמנית....בהפרש של יום וגם כמה שנים...), הופעתי אני לתוך המשפחה הזו, בקיבוץ שהיה ביתי עד גיל 17. שני הוריי היו גיבורים ואנטי גיבורים בדרכם. את מימוש האגו והגשמת העצמי השאילו לטובת הקמת המדינה כחלוצים מפריחי השממה ובאחרית ימיהם נזרקו מהקיבוץ אותו בנו, ואולי זה קו השבר בחייהם. היום, האתר "אלומות שלנו", בסיועה של עירית אחותי, מנסה להחזיר עטרה ליושנה ולהנציח ולשמֵר את מה שהיה אז. הם היו הגיבורים שלי ויחד איתם גם אחי ואחותי. כל אחד מאיתנו, בדרכו השונה והייחודית, נענה לקריאה "לך לך" ובזיעת אפיו יצר לעצמו משפחה ויצא למסע חיים אישי שאִפשר לכל אחד מאיתנו להיות מה שנועדנו להיות.
מאותה תקופה, מלוות אותי, מאז ועד היום, חברות יקרות, עוד מאז שישבנו יחד על הסיר – אסנת ואסתושה. יחד אנחנו ממשיכות בקשרים ששזורים לתוך משפחותינו לאורך מסע החיים.
כל שאמרתי עד כה אולי נשמע קצת נוסטלגי אבל עבורי באמת אלו הם היסודות למי שאני היום.
כשאני בוחנת את חלקת האלוהים הקטנה שלי, אני יכולה לומר בסיפוק רב שבורכתי:
בורכתי ביכולת להתמודד עם מפלצות הרסניות ולהשתמש באופטימיות בכדי להיפתח ולבחור בחיובי.
בורכתי ביכולת להתמודד עם קונפליקטים. להקשיב לאינסטינקטים ולהשתמש באינטואיציה כדי לזהות את הרגעים הנכונים לי ולסובבים אותי.
בורכתי ביכולת לרוץ למרחקים ארוכים ולהימנע מרגשנות ייתר ורחמים עצמיים. מלאתי את ימיי בעבודה יצרנית, יצירתית, חומלת ומאתגרת.
בורכתי ביכולת לקבל עזרה, מכולכם – מכל הנמצאים כאן. עזרה חומרית ורגשית. הקשבתם לי. בעיקר - הייתם עבורי כשהייתי זקוקה לכם ואתם ידעתם איך להיות.
בורכתי ביכולת לחלום, לקוות ולהתוות לעצמי דרך וליהנות מספרים, סרטים וטיולים חובקי עולם כמורי דרך עבורי.
קיבלתי המון מתנות ועצות במהלך חיי המסייעים לי ומחזקים אותי ומאפשרים לי להרגיש גאה שהגעתי עד הלום. אני לוקחת מכל אחד ואחת מכם קמע שימשיך ללוות אותי ולחזק אותי בהמשך הדרך.
ולבסוף – כשאני מסתכלת במראה ורואה את עצמי, את משפחתי, ואת המקום ממנו באתי, אני יכולה לומר שמשאלות ליבי התגשמו. שני ילדיי, אורי וחמוטל, היקרים לי מכל, מלמדים אותי כל יום הורות מהי ואני מקווה שבזכותם אני אדם טוב יותר. גם אם לפעמים אני חופרת ומעיקה, אתם אבן הבוחן של חיי. אתם מעניקים לי אושר יומיומי וגאווה ואני בוטחת בכם, במי שאתם ובבחירותיכם.
ואחרון חביב, אהבת חיי והצלחת חיי, יואבצ'וק – בזכותך ואיתך אני חווה את החיים על כל קשת הצבעים. אני מודה לך על הסבלנות והרגישות להיות איתי גם כשזה לא תמיד קייטנה. על הנדיבות ארוכת השנים ועל האמונה בכוחם של יחסי משפחה להשתנות, על הקשרים עם משפחת תגרין הרחבה ובמיוחד עם אחיך דודו וילדיו. אני מקווה שאוכל לגמול לך ולו במעט על כל הטובה שאתה מרעיף עלי ועל כל משפחתנו ומייחלת שנוכל להמשיך כך ולהזדקן בטוב.
אוהבת את כולכם. מודה מאד.
יעל
דצמבר 2011
|
| +- הוסף תגובה חדשה | | תגובות:
|  בטעינה... |
|
|
|
|
