חפש  
ברירת-מחדל  |  English (United Kingdom)  |  

                                                               שבעה שנגדעו...

אחד אחד נפלו. בחזיתות ירושלים והירדן, השרון והתבור ועד לשערי נצרת. מלוא כל הארץ.
ידענו אף ידענו שניתן חלקנו במלחמה זו, אולם שכה כבד יהיה המס, שנשכל ממבחר בחורינו,
זאת לא יגורנו.
היתה יד הגורל בטובים ונבחרים שבנו. חמדת נעורים ברוכי שמש וגיל, בני דור רענן וגא,
שנחלצו אל מול פני
אויב וצר ובדם לבם יכולו לו.
חברינו היקרים, כשם שחרטתם בשדות המשק ובסלעיו את עקבותיכם לעולם, כן חרות זכרכם
על לבות חבריכם בקבוצה ובפי ילדיה. ינעמו לכם רגבי עפרכם באשר אתם שם, חברינו חללינו.
מ.
מתוך חוברת "לשבעה" הוצאת קבוצת אלמות

עמנואל מימון

נולד בירושלים י"ז תשרי תרפ"ח (13.10.1927)

נהרג בקרב על צמח, ט' באייר תש"ח (18.5.1948)

 

 

 

התמונה צולמה מתוך תערוכה שנערכה באלומות, יום העצמאות 2006, באזכרה של יום הזכרון שהוקדשה
לנופלי מלחמת השחרור 

עמנואל מימון

על-פי אתר צה"ל

עמנואל, שנולד להוריו יעקב ואסתר היה ילד מוכשר ביותר היתה בו נטיה לכתיבה, לביטוי עצמי, ללימוד ולהעמקה.
היה חבר ב'מחנות העולים', וב'תנועה המאוחדת'. עבר, בסיום התיכון, עם חבריו להכשרה מגויסת ברמת השרון,
ומשם הצטרף בדצמבר 1946 כחבר בקבוצת פוריה. (הקבוצה שהתיישבה בפוריה עלית עם מעברה של קבוצת אלומות
למשכנה הקבוע בגבעה ממול, גבעת אלומות). נעשה מעמודי התווך של הקבוצה הצעירה, ועם זאת התמסר ללימוד,
ולהשתלמות במדעי הטבע ובשפות. היה אורח קבוע בבית גורדון בדגניה. הצטרף למגיני צמח במלחמת השחרור ומילא
תפקיד אתת. המילים האחרונות שקלטו ממכשיר האיתות שלו "הטנקים מתקרבים.... המצב בכל רע"...
נפל ביום ט' אייר תש"ח (18.5.1948). נקבר בקבר אחים בדגניה א'.

 


   
 

ישראל שפירא (ג'ינג'י)

נולד בתל-אביב 16.6.1926

נפל במבואות נצרת בט' תמוז תש"ח (16.7.1948)

 

הנחפז

קטע מדברים שכתבו י. סימה ומטל בספרון "לשבעה" הוצאת
קבוצת אלומות, תש"י

כמעט מיום הולדו מיהר. עוד בגן הוא מתפתה למעלה
מבני גילו. תמיד היה גדול מהם ושעשועיהם אינם מעסיקים אותו. ...כתלמיד בית הספר אינו מסתפק בלימודים והוא חורש,
נוטע, משתתף בכל העבודות הקשות בפרדס הוריו, בהשקאה
קטיף והובלה והוא עדיין אינו בר-מצוה....

הוא נכנס לקבוצת אלומות ומתקשר במהירות לחיי המשק.
מתחבב על כל החברים וממהר להיות מנושאי המשק. עם המלחמה
הופך ישראל העליז והתמים לאדם רציני שעול ההגנה על שכמו....

בשערי נצרת,ברגע הנצחון, כשכוחות האויב החלו
זורקין את נשקם ולהניף דגלים לבנים, נחפז ישראל להעביר
פקודת מפקד, וכדור אויב פלח את לבו והוצא את נשמתו בו במקום.

נחפזת לחיות, ישראל, נחפזת להתבגר לעבודה ולהגנה,
אך למה כה נחפזת למות? למה, למה?

                                       י. סימה, קטעים מתוך רשימה "הנחפז", ספרון "לשבעה", הוצאת קבוצת אלומות, תש"י עמ' 56-

"כשישראל שפירא, המכונה בחיבה יתרה "ג'ינג'י", הגיע לקבוצה, כשעוד חנינו בין
חרבות פוריה, היה מן הסתירה בין חיוכו המאיר של ישראל, לבין קדרות קירות אבן הבזלת
השחורה של חרבות הנקודה, והיה מאבק סתרים מי יכריע את מי. ומאז בואו לנקודה,
אף החורבות שוב לא העיקו כל כך,ומאז היו חייו שזורים באריג חיי הקבוצה, גאותם ושפלם.
ובים החברים שבמצב רוח קשה היו פונים אל האור, שהיה שופע מאותו עלם חמודות
והיו מתעודדים....."

מטל, קטע מתוך כתבה ללא שם, ספרון "לשבעה", הוצאת קבוצת אלומות, תש"י עמ' 57.
 


 

אמנון כרמי

נולד ביום 23.4.25

נפל בקרב על תחנת הרדר בדרך לירושלים

ביום י"ז אייר תש"ח (26.5.48)

 

 

תמונה של מיריק קישון  ואמנון כרמי 

צולמה באלומות ב-14 במאי 1947

(הכנות לריקודי חג העלייה?)  התמונה מאלבומה של חמוטל קציר-לב בתם של מיכאל ומיריק קישון)

אמנון (מתוך כתבתה של חוה לנדאו)

'הוא היה אדם פשוט - רבבות ישנם כמוהו'.

דמותו של אמנון מעלה בזכרון את כתריאל - החלוץ מן 'המצבה' לשמעונוביץ ואת גורלו הטרגי. אמנון התפעל
משירה זו ועמד לא אחת על הסמליות ואמת-החיים שבה. כי היה אמנון מעורה בארץ וקשור
בה בכל נפשו ומאודו, ככתריאל.

במועדון היה אמנון שר ורוקד: 'לא נותקה עוד השלשלת, עוד נמשכת השלשלת, מני אבות אלי בנים'...
ולא ידע שאת חייו וגורלו מסמל השיר הזה. ...

כי שנים רבות חיתה בירושלים אם-אמו של אמנון, ובמותם איחדה העיר את שלושת הדורות: את הסבתא,
שמתה בשיבה טובה, את האם שנרצחה במאורעות תרצ"ח בבניין בית החולים "הדסה" על הר הצופים,
ואת הבן, שנהרג בקרב על הראדר בקרבת ירושלים - וקברו לא נודע.

אהבה גדולה, יחידה במינה, שררה בין האב והבן. מה אורו עיני אמנון בבוא האב לבקרו מדי פעם.....

זכרתי את אמנון בנפול אביו. הוא לא הראה אז כל אותות-כאב ולא ידע איש מה מתחולל בלבו. הוא שתק.
כמוך, אמנון שתקנו עם הידיעה על מותך....האביב הגיע. לו היית עתה בחיים היית ודאי אורז ילקוטך
ועובר בארץ המשוחררת לאורכה ולרחבה, אוסף מאבניה וצמחיה, נהנה מטיול ואומר לי: 'המלחמה
הזאת שלנו, מזכירה את מלחמת החשמונאים'...".

חוה לנדאו

מתוך: לשבעה, הוצאת קבוצת אלומות, שבט תש"י, עמ. 20-22

קטע מתוך מכתב של גדעון רפאל אל אמנון כרמי ששרת בבריגדה היהודית תחילה במצרים ואחר כך
בהולנד.

המכתבים מאוספה של משפחת גדעון, שם השולח: אוולין שופן
 


 

מרדכי ליפקין (מוטקה)

נולד א' חשון תרפ"ד בבאר-שבע

נפל בקרב על פריצת הדרך להר-טוב ביום ז' אדר ב' תש"ח

 

מתוך דברים שכתב אביו משה ליפקין לחברי אלומות באלול תש"ט:

"עם נפול הבן

בהיותי באלומות הבטחתיכם לשלוח משהו בכתב על מרדכי בני. לא עמדתי בדבורי, כי כל פעם
שנגשתי לעשות במאלכה, הרגשתי שאין הדבר עולה בידי. קל כתיבה אני מעודי, אולם הפעם לא יכולתי.....

מרדכי נולד בראש חדש חשוון תרפ"ד בבאר שבע הרחוקה מכל ישוב יהודי. גדל והתחנך ברחובות עד
שנתו התשיעית שאז נתייתם מאמו צפורה. הועבר לכפר הנוער בן-שמן ושם נתחנך עד גיל שש עשרה.
עם סיימו לימודיו בבן-שמן יצא עם קבוצת הכשרה לקבוצת גבע.

כבן הארץ היודע את מנהגי השכנים ואיש מגן מעודו, נתגייס מרדכי כבר בגיל שבע-עשרה לתפקידי בטחון בסביבה ועד גבולות הצפון הגיע בימי הפלישה לסוריה. על פקפוקי שעדיין מוקדם מדי עבורו תפקיד כזה,
ענה לי בכל כנותו הרבה תשובה שאמנם הדאיגתני, אולם יחד עם זאת גאה הייתי עליה: 'אבא, אני מוכן
לא רק להלחם אלא גם לפול'......

עם פרוץ המלחמה נתגייס עוד בדצמבר 1947 גיוס מלא, ומילא באמונה תפקידי קרב שונים בירושלים וסביבתה, עד אותו יום מר, ז' אדר תש"ח, בו נפל בחזרו מלווי שיירה להרטוב הנצורה, יחד עם אחד-עשר פקודיו. אכן ידע מרדכי גם ליפל בכבוד בהגינו על חבריו עד נשמת אפו האחרונה.

אהב מרדכי את החיים ואהוב היה על הכל. ואנו שנשארנו בחיים קשה לנו להתנחם. איני יכול שלא לחזור
על דברי אחרים שקדמו לי: 'אני החי ובני המת' ".

רחובות, אלול תש"ט                                                                               משה ליפקין

מתוך "לשבעה", הוצאת קבוצת אלומות, תש"י 
 


 

יוסי סלוסצובר

נולד בקניגסברג גרמניה 9.6.1925

נפל בכפר-סבא, ט' באב תש"ח (14.8.1948)

 

יוסי סלוסצובר

נכתב על-ידי עקיבא ישי, מתוך "לשבעה" בהוצאת קבוצת אלומות תש"י

"יוסי היה "מערבי" לא רק לפי מוצאו אלא לפי כל אופיו והופעתו החיצונית. בעל נפש, צנוע ומעודן, רגיש מאד
בדברים שבין אדם לחברו. הוא בא מרמות השבים, בן העליה הגרמנית. מהחלק הגרעיני שבה, זו זששיבתה
השלמה לאדמה הפכה לה לעליה ומתוך נאמנות לעצמה התרכזה עליה זו במושביה המיוחדים. ...יוסי עזב את
רמות השבים ובא לבן-שמן לאגור כח וידיעות לדרכו העתידה. כאשר הייתי מתבונן בו מן הצד, משוחח אתו
ליד השולחן, הייתי תמיד אומר בלבי: אםם נגזרה גזרה ויוסי צריך להיות חקלאי הרי לכל הפחות באדמה
הקלה של השרון.

ומה גדולה היתה הפתעתי, כאשר ביום בהיר אחד הודיע לי יוסי, שהחליט לטפס "בהר" של פוריה......
'נו יוסי איך אתה מרגיש את עצמך באלומות,' והוא היה מסתכל בי בעיניו השחורות ומחייך.... "

עקיבא ישי, לשבעה, הוצאת קבוצת אלומות, תש"י, עמ' 51-52

 


יעקב לוגר

נולד ביום 15.7.23 בצ'כיה

נפל בקרב על צמח ביום ט' באייר תש"ח (18.5.48)

"צעיר ורך הגיע אלינו יעקב, עם קבוצת נוער עולה ומיד התבלט ביניהם. היה מהראשונים להתערות מלאה במשק.
מהימים הראשונים הצליח בעבודתו ברפתוראה את הכל כשלו מימים ימימה. במשך זמן קצר למד עברית והתערה בחברה. התיידד עם הילדים, ונעשה להם שם דבר. 'ז'קוב', כך נקרא בפיהם, וכשיעקב היה עובר בחצר זנב של תינוקות היה
נגרר אחריו.

וכל כך הרבה אהבה גילה להם שממש לא הבינונו, מנין לנער הזה, שילדותו עברה עליו בין אימי המשלחמה ומחנות
הרכוז של הנאצים, יתום מאב ואם, מנין לו שפע אהבה כזה לילדים, ואולי דוקא לההפך - את אשר ניטל ממנו, ניסה
להעניק לילדים אשר כה אהבוהו.

נפל במערכה הקשה על צמח והוא בן תשעה עשר אביבים.

יקרת לנו יעקב, וכה אהבנוך, לכן כה ידאב הלב עליך.

משה (צורף)

מתוך: לשבעה, הוצאת קבוצת אלומות התש"י (1950)

 

 

 

 

 

בן אנגלמן

נכתב על-ידי מ-ה, בחוברת "לשבעה", הוצאת קבוצת אלומות, תש"י  

מראשוני קבוצת ההכשרה מגבע הגיע אלינו בן. וכבר בימים
הראשונים התבלט בעמדתו בעבודה ובחברה. קבל על עצמו את עול
הרפת הפרימיטיבית שהיתה לנו עוד בפוריה. הכניס שינויים גדולים הנהיג שיטות מודרניות והעלה את הרפת לדרגת ענף רציני במשק.
לא חס על זמנו וכחותיו והתוצאה לא אחרה לבא והרפת החלה לתת את תנובתה.

אהבה גדולה גילה לבתו הקטנה ניצה. איש לא יכול היה להתחרות במסירותו לילדתו. את כל אשר היה חסר מאהבת ההורים שנפפרד מהם ועודנו ילדהערה והעניק לניצה'לה שלו.

אולם משפרצה מלחמת השחרור נחלץ מיד לפל"ם. השתתף בקרבות
כבדים בגליל התחתון, בעין  מהיל וערב אל זבח למרגלות התבור
ויצא בשלום. אף מצמח עצמה יצא בריא ושלם כשמצב רוחו העליז
לא עזבו אף לרגע למרות הקרב הכבד במשך שעות מול שיריוני האויב בידים ריקות כמעט. וכששאלוהו בנקודת הרכוז לאחר הנסיגה מצמח:
איך הצלחת לצאת מהקרב כה שלם ואף הנשק כבר מצוחצח ונקי -
החל בן לענותם, אולם את התשובה כבר לא נדע לעולם, כי בו ברגע התפוצץ פגז האויב בין אנשינו ושם קץ לבן השמח והעליז והאב המסור. יהי זכרו ברוך.

                                                                                        מ-ה


שרגא גסמן

נולד הגרמניה ב-20/12/1920
נפל ב-6/5/1948 בקרב עם כנופיות קאוקג'י בסג'רה

חלפה שנה מאז נפלתה, שרגא היקר, וכמו חי אתה ניצב לנגד עיננו, כה גבוה ורחב, עם חיוך בישני במקצת
בזויות עיניך. מצאת ענין בעבודה וראית בבנין הקבוצה חזון אנושי גדול. לא ידעת כל ויתורים, לא לגבי עצמך ולא
לגבי אחרים. כשם שתבעת מעצמך כן נלחמת באומץ בחברה על טוהר הדרך ועקביותה. אם אפשר להגדיר
אדם, היינו מגדירים אותך כ"ישר לב". כזה היית וכך תשאר חרות בליבות חבריך ויודעך.

חבר - מתוך חוברת "לשבעה" הוצאת קבוצת אלומות 

קטע ממכתב להורים מספר ימים לפני נפילתו

ביתניה עילית 20.4.1948
הורי היקרים
אחרי שהיינו זמן מה מרוחקים מטבריה, שוב יש לנו קשר איתה. הערבים ברחו מן העיר, וכעת נשארה
אוכלוסיה ערבית בצמח בלבד.ידידים ערבים אשר ידידותם ליהודים הביאה להם טובה, הזילו דמעות
פרידה ונעלמו.
כל טוב לחג הפסח! מי יתן ובשנה הבאה נחוג את חג החירות בשלום, כאזרחים של מדינת היהודים.
ריבונו של עולם, כמה שנים מאחלים אנו איש לרעהו את השלום- ומתי סוף סוף יגיע?
 



דני קזין

דני גוייס ב 1946 לבריגדה, ליחידת הנוקמים - בנאצים ("היחידה הגרמנית") ונשלח לאירופה (איטליה, בלגיה), כאשר
רוב הזמן יחידתו פועלת בהולנד. 

כשאר צעירי היחידה, בילו הלוחמים בזמנם הפנוי עם נערות המקום. באחד הלילות בעת מסיבת ריקודים, פגש דני נערה
הולנדית קתולית. עימה בילה את הלילה. 


דני מתגייס עם שובו מהבריגדה לחטיבת יפתח (פלמ"ח) ומגיע לקיבוץ פוריה (שהיה בראשית הקמתו) ומתמנה למא"ז
(מפקד אזור) של הישובים הצעירים פורייה ואלומות. 

ב 14 למאי 1948 (ששה ימים לפני ההתקפה הסורית על דגניה), הבין דני שהסורים חוצים את הגבול והם מתקרבים לאזור צמח.
דני לקח איתו ארבעה חברים מפורייה ושני חברים מאלומות ויצאו "לעצור את הסורים" באזור תחנת הרכבת של צמח. הצבא הסורי התקדם לכיוון צמח עם טנקים ומאות חיילים. 

ב 15 למאי 1948, מוצאים עצמם דני וחמשת חבריו, נצורים בבית המכס (מצ"ב תמונה) כשהם מנהלים קרב קשה עם מאות
סורים. לאחר שני ימי לחימה קשים, דני נפגע מצלף סורי בלחיו בעת שהתרומם (בחוסר זהירות) ליד החלון המזרחי. דני נפל גוסס. 

חבריו המבוהלים, עקרו דלת מאחד החדרים, השכיבו את דני עליה ויצאו בהליכה מהירה חזרה לפורייה... 
וכמו שמתארת רות.."גררו אותו על הדלת במעלה ההר לפורייה"...דני נפטר בדרך. 
עם הגיעם לפורייה באמצע הלילה, חפרו בור וקברוהו כשהוא בבגדיו, שעונו ועוד. 
רות ישין (דודתו מספרת הסיפור) קיבלה את הידיעה המרה על מותו ב 17 למאי 1948, רות מעבירה את הבשורה המרה
להוריו שהיו בירושלים הנצורה ואשר לא שמעו ממנו מזה שבועות. 

ב1964 בעת שפורק היישוב הועברה גופתו של דני ז"ל להר הרצל מקום קבורתו הנוכחי. 


לפני כארבע שנים, בעת שצפתה בתוכנית טלביזיה בערוץ 10 זיהתה רות ישין דודתו, בגברת הולנדית אשר סיפרה שהיא
מחפשת את אביה (שאמה הקשישה סיפרה לה שהוא בארץ ישראל) שאינה יודעת את שמו, תמונתו או כל פרט מזהה. רות זיהתה מיד...זוהי ביתו של דני קזין ז"ל הדוד. (זוכרים את אותו בילוי בהולנד?). 

בתחקיר שערכה רות בארכיון הבריטי, אכן עלה שדני היה בינואר 1946 בהולנד. תמונתו של דני נשלחה להולנד והמשפחה
זיהתה שאכן הגברת ההולנדית היא ביתו של דני קזין ז"ל. 

הבת הגיעה לארץ לביקור למשפחת ישין ולקיברו של דני ז"ל (בהר הרצל). במקום קבורתו הארעי בפורייה, הקימה המשפחה
לוח זיכרון. 

סיפורו של דניאל קזין ז"ל מפי אביה בדולח
 
אביה בדולח (84) היה בקבוצת ששת חבריו של דניאל קזין ז"ל, שיצאו מפורייה להגן על תחנת הרכבת ההיסטורית של צמח. 
אביה מסר את גרסתו לאירוע בו נפל דניאל קזין ז"ל. אביה אינו יודע מי נותר עדיין בחיים מבין חברי הקבוצה.
 

להלן תקציר דבריו:
"כמו דני קזין ז"ל, גם אני הייתי שייך לחטיבת יפתח ונשלחתי עם מחלקת פלמ"ח להגן על פורייה הקיבוץ הצעיר. הייתי "דירניק"... (עובד בדיר הכבשים של הקיבוץ). 
בשבת בבוקר ה 15.5.1948, הגיע אלי המא"ז של פורייה דני קזין ז"ל (שמונה כמא"ז בגלל ניסיונו הקרבי בבריגדה) ואמר לי שהסורים חצו את הגבול והגיעו לאזור התחנה בצמח. 
ביקשתי שיחליפו אותי בחליבה ויצאתי יחד עם דני ועוד ארבעה צעירים לכיוון משטרת צמח. הגענו למשטרת צמח ומשם יצאנו לכיוון תחנת הרכבת של צמח. היינו מצוידים בשמיכות ורובים. 
התקדמנו לכיוון המחנה שהסורים הקימו (אזור קיבוץ מעגן של היום) וכשהגענו לשער המחנה, דני קזין (בעל הניסיון) ואני בצענו "הורדת זקיף לשומר הסורי בשער (בעזרת אחת השמיכות), אחרי חיסול הזקיף נסינו להתבצר בשוחה באזור התחנה. בשלב זה כבר התגלינו והסורים החלו לירות עלינו. התחפרנו וניהלנו קרב מול הסורים שהיו רבים. 

בשלב מסוים רצנו לבית המכס (בתוך תחנת הרכבת) והתחלנו לנהל משם קרב מול הסורים. לסורים היו במקום לפחות ארבעה טנקי רנו ומקלעים. ששה לוחמים מול כוחות סורים רבים. לפנות ערב חיילי אחד הטנקים ביצע הטעיה ודני קזין ז"ל התרומם מול החלון וחטף כדור מצלף שהיה באחד הטנקים. דני נפל ומיד ראינו שהוא מת. ניסינו לעקור את אחת הדלתות של המבנה אולם (הערת מראיין: הטורקים היטיבו לבנות) לא הצלחנו ואז לקחנו את דני על הגב ורצנו לכיוון העיירה הערבית סמח. לחנות הראשונה שהגענו, עקרנו את הדלת, השכבנו את גופתו של דני ועלינו למעלה לפורייה, שם חפרנו בור וקברנו אותו. 
היינו צעירים מבולבלים ובפאניקה מוחלטת. מעולם לא ראינו אדם מת...היה מאד קשה! ארבעה ימים לאחר מכן ירדתי עם עוד חברים להגן על קיבוץ דגניה א' שהסורים על גדר הקיבוץ"...

 

 

 
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...
+ שלח משוב
+ שלח הצעה כיצד יש לערוך את העמוד

בבעלות ד"ר עפרה קינן
כל הזכויות שמורות @ לעפרה קינן
 www.make-mymuseum.com
 
לייבסיטי - בניית אתרים