מוקדש למייסדי קבוצת אלומות בזכרון יעקב, בחנוכה 1936
א נ ש י א ל ו מ ו ת
אברהם גריידינגר לכנס חברי אלומות
הנה אתם ותיקי אלומות
אתכם נזכור ונכבד עד מות.
את פועלכם, את חייכם
וכל מה שעבר עליכם.
נערים באתם מפולים, מליטא וגרמניה
ממצרים וגם רומניה.
גם ילידי הארץ לא נפקד מקומם,
והם בני מושבה שעזבו את כפרם.
כולם מתוך רצון אחד נרתמו למשימה,
קבוצה חדשה להקים, שתהיה לדוגמא.
מאמינים כי רבים נלהבים כמותם,
להכריז כי ישן כבר נשלם ותם.
אך מאין שאבו האומץ והכוח,
לשרוף הכול מאחור, לעזוב ולשכוח.
ליצור ולבנות חברה חדשה,
שעולם ישן בעקבה היא דשה.
מי יגלה לי: האם להעריצכם לפי ראשיתכם
או לשפוט לפי אחריתכם?
היום מי עוד יזכור בזכרון את המחנה
על צריפיו, אוהליו והנוף המהנה.
הנעורים, ההתלהבות והאמונה התמה,
שגברו על כל קושי וכל שאלה למה?
העבודה הקשה בכרמי האיכרים
שמזלזלים בפועל ואליו מתנכרים.
ועבודת הפרך בכביש ובניין,
עבור חופן מטבעות, פחות ממניין.
והאוכל הדל הניתן רק בקומץ,
ואינו משביע הסובלים באומץ.
חיים של דלות אך אמונה עשירה,
הפורצת לעיתים בריקוד ושירה.
פשטות ההליכות, הסתפקות במועט
השויון והשיתוף הנכבשים כך לאט.
שיא הפאר בלבוש וההידור הרב,
הייתה החולצה הרוסית וצווארונה הרחב.
זה לבחורים ואילו לבחורות
בסרפנים ובצמות היו מתגנדרות.
בערבי חג ובלילות שבת
כאשר כל העמל כבר שבת,
עטו כולם את בגדי השבת,
ולצלילי גרמושקה בן חבק בת.
ובאסיפת חברים במוצאי שבתות
נגזרים עניני היום וגם דיני נפשות.
כאן מניחים בפועל את אבני הבניין
של חברה שוויונית ומחוסרת קניין.
ומה שקרה שם בלילות במחשכים
לתיאורם לסופר גדול מחכים.
היום הצריפים כבר אינם, וזכר אין
לחיים שהתנהלו כאן תוססים כיין.
ורק הנוף הנצחי עדיין שולט בכול,
נוף הכברה והים הכחול.
אשרכם, לקחתם חלק בניסיון גדול ביותר
להעלות אדם לגובה רב ואף יותר.
ואז ביום אחד בהיר
שודרה הידיעה מהפעילים בעיר,
כי אושרה ההתיישבות החדשה,
באדמת פוריה הנטושה.
ההתלהבות בקבוצה גברה
על עזיבת ביצות כברה,
ומעתה יפנו לבנות ברוב חשק
ישוב שלהם עם שדות ומשק.
בנייני הבזלת השחורה מלאו חיים,
נזרעו השדות וכוסו צבעים נאים.
הוקם עדר פרות וטופח הצאן,
וגם ילדים רבים נולדו ברוב און.
בלי חבלי משיחיות וכיפות סרוגות על הראש,
בלי לגלגל עיניים ולצטט פסוקים עד בוש.
בלי קברי-אבות ועצמות קדושות,
ובלי קלישאות לאומניות נדושות.
אחזו כולם בהתלהבות במלאכה,
אך אבוי, כי מים חסרו לזאת הברכה.
את המים הביאו בעגלה בחביות,
ואחר-כך במשאית במיכליות.
ארבע שנים עברו כך ללא תכלית
עד שהוצע לעבור קבע לביתניה עילית.
מכאן ואילך הכול היטב ידוע
איך קם ישוב לתפארת וגם מדוע.
ניחתה מכת הגורל וגדל השבר,
כאשר נתפזרנו לנו לכל עבר.
ואתם זיקפו קומתכם ושאו ראש בגאון,
הבליטו חזה והילכו נטויי גרון,
כי מעטים יכולים כמוכם להצביע בגאווה
"אנחנו בנינו את ביתניה הנאווה".
צעירים היינו וגם זקנו כולנו,
אך פרק יפה בעברנו שמור לנו.
חקלאות לא עוד חזון כי בקושי פרנסה,
וקיבוץ כבר ממש מילה גסה.
עולם חדש לא עוד נתיימר לברוא,
חלום יפה חלמנו ונותרנו עם שברו.
ואני שואל האם השתנה העולם שלנו
או שמא השינוי לא חל אלא בנו.
אברהם גריידינגר לכנס חברי אלומות
