29 באוגוסט 2000
נכתב ביום מותה של חנה ברזילי
כמו היתה זו חורשת עצים,
הנטועים זוגות זוגות,
כך הייתם עבורנו ותיקי אלומות.
דומה היה כי שום סערה לא תוכל לכם,
רוח לא תעקור אתכם,
סופה לא תפגע בכם.
אפילו הסופה הגדולה אשר עקרה אתכם מן הגבעה,
לא יכלה לעוצמה
הטמונה בכל אחד מכם,
וביחד שלכם.
רק השנים עשו את שלהן,
אבא, ודובי,
ויובל, וקלרה,
ואחרים שלא מניתים,
ולפני כשנתיים מיקי.
משנעקר מיקי מן הנוף,
דומה היתה חנה
כי קבלה את הדין,
כי למדה לחיות עם האין, עם החסר,
ובעקר עם הנותר.
איתן, עירית ויעלי
משפחותיהם וילדיהם,
הפכו לעיקר.
אך מתחת לפני השטח
העץ נשבר.
דומה כי יותר מכל
רגש שמחה לא נותר.
ועתה קטנה החורשה,
כמו נתקפחה עצמתה.
חנה הצטרפה אל מיקי שלה,
וזוג עצים רחבי עלים
מן הנוף של כולנו נעקר.
עפרה קינן
בטעינה...
