וכך נפגשנו- מי שבא ישר מבית אבא אמא, מי מספסל הלימודים, מהכשרה וממשק, ממקומות והרגלים שונים- ליצירת קבוצה עצמאית. ובליבנו השאיפה להקים לנו בית- בית שיאחד את כולנו, שיהפוך אותנו לחטיבה אחת מגובשת. בית שלשמו מוכנים אנחנו להקריב את הכול כדי שנוכל לבנות אותו ולשפר אותו למלא אותו חמימות ואחווה. ולא קל הדבר, כי ארוכה היא הדרך ומלאת מכשולים. עוד אמיצים הם הקשרים עם הבית הנעזב, אבל עלינו לזכור מה הביא אותנו לעזיבה הזאת. וזוהי אי השלמה עם הקיים, השאיפה לתקן ליצור ערכים אחרים, לחיות חיים הבנויים על יסודות יותר יפים ויותר נעלים. והנה נפגשים אנו במציאות היום יומית עם הדברים הקטנטנים המשפיעים עלינו והמערפלים את החזון הגדול ומכתימים אותו. ורואים אנו שעוד לא השתחררנו מהרגלים שבעצם אנו שוללים אותם, שאיננו רוצים לוותר על דברים שאם נעמיק בדבר פעוטי ערך הם. ויש שאחד מרגיש שמתחיל לשקוע בחולניות זו ונדמה שאין מוצא מזה והחטיא את מטרתו וייאוש תוקף אותו ופגה אמונתו, אזי על החברה לעזור לו לעודד אותו ולתת לו את ההרגשה שבין ידידים הוא, בין אחים. ואם ברגעים קשים שנדמה שהקרקע נשמט תחת רגלינו נדע להתגבר, להיאחז אחד בשני באמונה ורצון לתיקון, להגברת המאמצים להבנה הדדית- והרגשנו שחושלה השרשרת הקושרת אותנו קשרים בלתי מנותקים לגורל אחר.

הרבה תפקידים הטלנו על עצמנו, ליצור דפוס חדש של יהודי, יהודי המעבד את אדמתו. ויודעים אנו, דוגמא אנו למאות ולאלפי הבחורים והנערים שהם עוד לא הגיעו אלינו, הם שעוד מהגוללים בתופת הנאצי ובגבולות הארצות שגורשו משם. או אלה שבדרך מחשבתם עוד רחוקים מאיתנו. האם ברור לנו שאתם אנו קשורים ושצריכים להעניק להם מפרי דרכנו, האם ברור לנו שלהם צריך להקריב הנוחיות הפרטית או הקבוצתית שאנו רוצים שבדרכנו ילכו גם הם, כי זוהי הדרך להגשמת הציונות הסוציאליסטית.

היינו יכולים לבחור בחיים יותר קלים, יותר נוחים, כל אחד באופן פרטי בלי אחריות לכלל, אבל הכרתנו היא כי רק אנחנו צעירי ישראל שגורל העם נתון בידיהם יכולים לחולל את המהפכה הגדולה בחיי האומה נשים לעינינו את מטרת חיינו ואז לא נסטה מהדרך.