|
ראיון חופשי עם משפחת גריידינגר
הראיון נערך בביתם ביהוד באוגוסט 2007
עורכות הראיון חמוטל קציר-ליב ועפרה קינן; כתיבה ועריכה: חמוטל קציר ליב
א. פרטים אישיים:
שם: אברהם ואלישבע גריידינגר
כתובת: יהוד
אברהם, ספר על שנותיך באלומות ועל הפירוק:
"אלומות התקיימה בין השנים 1936-68, 32 שנה. חברים התחילו כנערים. קיבלנו מספר הכשרות של הנוער העובד שהיו אמורות להשלים ולהגדיל את מספר החברים באלומות. ההכשרות לא החזיקו מעמד והתפזרו. בודדים נשארו מכל הכשרה.
"אחרי המלחמה, בתחילת שנות החמישים, הייתה עזיבה של ותיקים רבים (מיכה ורחל, מיריק ומיכאל, קופל ומאשה).
"הגרעין הרציני האחרון שהגיע לאלומות, גרעין הנוער העובד מקריית חיים, הגיע ב-1957, גרעין נח"ל שחבריו שהו בקיבוץ גבע ואחר כך עלו לאלומות.
"דמויות כמו יצחק רועה, שמואל פרסקי, אליעזר שוויק (?) , שירה ליסבסקי, היו אנשים שמיום קליטתם קיבלו על עצמם תפקידים רציניים במשק, כמרכזי ענפים, חברות בוועדת תרבות, ארגון וביצוע פעולות תרבותיות כמו מסיבות וחתונות. היינו בטוחים שמהם תצמח הישועה. לדאבוננו, גם הגרעין הזה התחיל להתפזר, וזאת הייתה אכזבה גדולה מאוד. באותה תקופה חברי גרעין המייסדים היו כבר בני חמישים. עם ההכשרות וההשלמות לא הצלחנו."
"כאשר עלה עניין הפירוק הייתה לנו הצעה לצרף אלינו גרעין מבוגר יותר, נציגים שלנו פנו למזכירות איחוד הקבוצות והקיבוצים, הצגנו את הבעיה הדמוגרפית של הקיבוץ והצענו לקלוט גרעין עולים מבוגרים יותר. תחילה לא נענינו כלל ואז הופיעה סנטה יוספטל (מזכירת איחוד הקבוצות והקיבוצים בשנים: 1962 - 1965, 1967 - 1970), באסיפת הקיבוץ, והנושא עלה שוב. תשובתה הייתה, שלדעתה הקבוצה נכשלה בקליטת גרעינים חדשים ותוספת חברים חדשים ולכן המזכירות חושבת שגם גרעין עולים לא ייקלט ולכן היא אינה רואה מוצא אחר מאשר עזיבת המקום. היינו אז כ-70 חברים והיו כ-40 ילדים ביניהם 6 בוגרים בסוף שנות ה-20 שלהם. החלטנו ללכת. התנועה לא פנתה לקיבוצים אחרים על מנת לקלוט אותנו בקיבוץ אחר."
"לימים ראיתי את הפרוטוקול של אסיפת הקיבוץ בקבוצת כינרת בה הועלו את בקשת משפחת צורף ויעקב וייס, להצטרף לקבוצה. נאמר שם, בין היתר, שיצטרכו לתת להם שיכון ותיקים וזה יהיה על חשבון חברי כינרת... מדגניה ב' פנו אל אלישבע ואליי, עניתי להם, תפתחו את השער אם אתם רוצים לקלוט את אנשי אלומות..."
"הפיזור נמשך כחצי שנה. עד ליומו האחרון של הקיבוץ, כל חבר יצא לעבודתו בבוקר. לא היה אחד שניצל את ההזדמנות. המשק המשיך לפעול. המשק היה יכול להתקיים כלכלית וחברתית, ואכן הוא תפקד על ליומו האחרון."
"לאלומות אומנם היו חובות, אבל כמה שנים אחרי העזיבה כל החובות למעשה נשחקו ונמחקו לאפס. (באופן פרדוכסלי ח.ק.), לו היינו נשארים מצבנו היה מצוין, היינו בעלי נכסים ללא חובות..."
"בשם חברי אלומות פנינו לוועד הפועל של ההסתדרות, שהייתה לו ועדת ביקורת, (מעין בית משפט עליון של ההסתדרות). פנינו ליו"ר, יעקב ברומברג, והצגנו את המצב. היינו 35 משפחות עם ילדים שנאלצים לעזוב את ביתם ( ואת מקור פרנסתם ח.ק.) ברומברג הסכים שישנו צורך שנקבל סכום כסף כפיצוי, בזכות התערבות הוועד הפועל קיבלנו את הפיצויים. חברים קיבלו לפי שנות ותק, לפי הבוגר במשפחה, ולפי מספר וגיל הילדים. התעורר ויכוח בין החברות, האם לפי הוותק של החבר הבוגר או לפי אשתו..."
עבודה:
ספר על עבודתך בקיבוץ:
"עבדתי בגן הירק כ-15 שנה, הקמתי את ענף הירקות במשק, ו-שבע שנים הייתי מרכז המשק. בתקופת פורייה עבדנו בעבודות חוץ. אני עבדתי באשדות יעקב יחד עם מיריק. אשדות הייתה המשק הגדול ביותר באזור. היה להם מפעל לריבות שסיפק ריבות לצבא הבריטי. עבדנו במספוא, והייתי עגלון במפעל הריבות. הקמנו 2-3 אוהלים באשדות ושם ישנו ובימי שישי בערב היינו חוזרים לפורייה. גרתי עם מיריק וניסן באוהל עגול של שלושה, לא היה קל אבל אהבתי את העבודות האלה. אלישבע הייתה אז בבן שמן ובתקופה ההיא התחילה החברות בינינו. אני זוכר שאלישבע הייתה אמורה לבוא לביקור ולא היו לי בגדים נקיים...הייתי במצוקה ואז מיריק הצילה אותי.. והתנדבה לכבס ולגהץ את מכנסיי. לבסוף אלישבע לא הגיעה..."
מה דעתך על כך שנאמר שחברים באלומות לא עבדו למעשה בקיבוץ
"חברים לא חפשו לעצמם קריירות בחוץ, זה לא נכון. היו מספר חברים שעבדו בשליחות כפעילים בחוץ אך זה לא היה מאפיין של חברי אלומות."
"אלחנן התחיל לעבוד בתעשייה האווירית לפני שעזבנו. היה סגן מנהל מפעל מבט. אחרי העזיבה הוא סידר ל-12 משפחות מאלומות עבודה בתע"ש. הוא דאג גם לדיור. פנה ביוזמתו לשיכון עובדים ביהוד ובאור יהודה שם נקלטו חברי אלומות. אלחנן גם קלט אותי בעבודה.
"שמואל פרסקי שהיה דייג באלומות, עבד בתע"ש. חיים עמר שניהל את הכרם באלומות היה לימים אחראי על מחסן החלפים באגף הייצור בתעשייה האווירית".
חיי החברה והתרבות
מה אתה זוכר מחיי התרבות בקבוצה?
"אתחיל בבן שמן שם היו מנהגים תרבותיים קבועים למשל, ימי שישי בערב בהם תמיד חגגו את השבת.. אני זוכר את חדר האוכל עם נגינת הפסנתר, השירה והקראת קטעים כתובים. כל שבת אחר הצהריים היה עונג שבת, הרצאה או שתיים, נגינה ושירה, וכל חג נחוג על ידי כל הכפר בהופעות, שירה וריקודים. ד"ר ליהמן שייסד את כפר הנוער דאג לנושא התרבותי".
"באלומות שמרנו על המסורת התרבותית הזאת. כל יום שישי החל בטכס הדלקת נרות בחדר האוכל ובקריאה בציבור של יצירה ספרותית, גם העונג שבת שהיה מוקדש ליצירה ספרותית. חגגנו את כל החגים כמובן".
" נשאנו ב-1947 באלומות. אני זוכר שבחתונה שלנו הגנרטור שבק ונעשה חושך. בערב המסיבה בחדר האוכל לא היה חשמל. בסביבות השעה 9 בערב נדלק האור ואז התחילה המסיבה...
"ב-1947 הייתי מזכיר ארצי של הנוער העובד. אלישבע הייתה אז בתל אביב. כמה שבועות לפני החתונה ביקרתי באלומות ושמעון היה אז מזכיר. סיפרתי לו על החתונה וביקשתי שיזמין את הרב מכנרת המושבה, הרב כהן, לל"ג בעומר. הוא אמר בסדר. שבוע לפני החתונה התברר לי ששכח ... החתונה נדחתה לשבועות."
חיי משפחה
מה אתה יכול לספר על חיי המשפחה?
"אני רוצה לציין את דעתי החיובית, (בניגוד לדעה הרווחת ח.ק.), על החינוך המשותף.
כשנה אחרי שהגענו ליהוד אמרתי לארבעת ילדיי, עכשיו אתם גרים בבית, אתם בטח מאושרים. פה אחד כולם ענו שבאלומות היה טוב יותר. בני גבי שהיה בן 11 כשעזבנו היה בוכה בלילות במשך תקופה ארוכה. לדעתי, הלינה המשותפת הייתה בעיקר כורח המציאות הכלכלית באותם ימים אך היו לה יתרונות רבים. בקיבוץ ידענו מי הן החברות שמטפלות בילדים והן כולן קיבלו הכשרה, אף פעם לא הייתה מטפלת אקראית".
"אלישבע הייתה אחראית על מחסן הבגדים בקיבוץ. השירות הטוב ביותר היה הטיפול בבגדים, שכלל כביסה, גיהוץ ותיקונים. אלישבע הזמינה נציג מהמחלקה לפריון העבודה כדי לייעל את תהליך הגיהוץ והטיפול בבגדים, ונוספו מעגלה, מכונות תפירה וסלים לאחסון הבגדים. אלישבע עבדה גם בבית הילדים".
אלישבע:
"אני לא הכרתי חיים אחרים. הייתי בבן שמן מגיל ארבע. חיי השיתוף היו לי כמובן מאליו".
תודה מקרב לב
עפרה קינן (צורף) וצוות אתר
www.e-mymuseum-alumot.com
|
