ינואר 2008             

    גיטה דריזין ( גינזבורג )        -  ראיון עם חבר אלומות (מי'ל)

     ( ראיינה – עמליה גורדוני )

-         שם :     גיטה דריזין ( לשעבר, גינזבורג )

-        כתובת :  משען , חיפה, רח' אידר 12, דירה 123

-        טלפון :  04-8265839

-        מייל   : dgita@bezeqint.net

בשנת 1934 עליתי ארצה,מגרמניה, ביחד עם יהודה אילוני, יענקלה עשת , מנקי ומרגוט  , במסגרת עליית הנוער של רחה פרייר. כחברת נוער, נשלחנו לדגניה א', שם  למדנו עברית, השלמנו את לימודינו ועברנו הכשרה, לקראת חיי קיבוץ עתידיים. ברור היה לכולנו שנקים קיבוץ, משום שזוהי הייתה מטרת תנועת 'הנוער העובד', אליה היינו מסונפים בדגניה. לאחר שנתיים ימים, הקמנו את קבוצת אלומות  עם גרעין נוסף שבא מבן שמן.

 האהבה האמיתית  שלי הייתה העבודה החקלאית , אבל מי יכול היה להרשות לעצמו את הלוקסוס של נטיות לב. וכך, למרות שהיה לי רומן קצר עם הדיר ועם הפלחה, רתמו אותי ל"עבודת הקודש" כאקונומית , עבודה שנשאתי בה זמן רב.

כיון שבאתי מדגניה, קיבוץ מבוסס, במונחים של אותם ימים, הרי שהורגלתי לאוכל טוב, ואת הנכס הזה הבאתי איתי גם לקבוצה.

כשהיינו בזיכרון, התנאים היו קשים מאד: גרנו, בהתחלה, במבנה ישן, על יד היקב, 'חירבה', בעברית צחה; באותו המבנה היו המגורים וחדר האוכל והמטבח. לבשל בישלנו על פרימוסים, מה שאומר שהתנאים היו ממש פרימיטיביים, אבל קיבלנו עזרה והדרכה מויצ'ו , וגם שיינה קורנגולד ( אחותה של גולדה מאיר ), שהייתה אמא של חיים ג'ינג'י ומורה לכלכלת בית, בו-זמנית, באה לתת לנו מניסיונה.

אקונומיה , פרט להכנת האוכל ותיכנון התקציב ,כרוכה גם בקניית המצרכים וסחיבתם למחנה, וכול זאת עשיתי בעצמי ולבדי, וזה היה בהחלט קשה.

ואם לא די בכך, הייתי מעירה את כולם ב-4 בבוקר, כי בין כה וכה הייתי צריכה לקום לפני כולם להכנת ארוחת הבוקר.בקיצור, חיים קשים. אלא מאי , זו הייתה חווייה מיוחדת; עבדנו מאד קשה , בתנאים מאד קשים, אבל החברותא והאווירה היו נהדרים.

פעם נקראתי "לבירור", משום ש"האשימו" אותי שמתוך תקציב של 20 גרוש הוצאתי "רק" 16 גרוש, כלומר, אני קמצנית על חשבון הכלל.האמת הייתה, כמובן, שונה - למרות שאין הנחתום מעיד על עיסתו  -  הרי שהאוכל היה טוב. ואם צריך עוד הוכחה לעניין : כשפעם נשלחתי למחנה של 'הנוער העובד', הייתה הזדמנות להשוות את האוכל שהכנתי עם הקבוצות האחרות, ויצאתי כשידי על העליונה.

לאחר זמן הקמנו , ביחד עם קופת חולים,  את 'בית אלומות' , בית ערבי בטבריה, שהוסב לבית הבראה. אנשים היו באים לשהות בו ימים ושבועות, להתרחץ בחמי- טבריה ולקבל טיפולים רפואיים. זה היה ענף משקי ואני ניהלתי את הבית הזה זמן מה. כשהייתי בתפקיד בטבריה, הייתי עולה לאלומות רק בסופי שבוע, משום כך לא הייתה לי פינה משלי, ונאלצתי להיות פרימוס, ותמיד הייתי פרימוס אצל יהודה ושלומית אילוני.

מ- 1943 , כשלש שנים, הייתי הגזברית של אלומות.

על חינוך וילדים : אני מוכרחה לציין שהיינו מאד צעירים, וכשבאנו לבחור , למשל, מטפלת עבור הילדים , היינו בררנים מאד, ופסלנו על הסף אנשים, הרבה פעמים בגלל היותנו צעירים וחסרי ניסיון, שאחר כך הוכיחו שהם טובים ומצליחים במערכת החינוך , לתפארת מדינת ישראל.

חיי התרבות היו משהו שראוי לציון; אלחנן,  והאנשים שבאו מבן שמן הביאו איתם מסורת ועשייה תרבותית. הייתה, למשל, מסורת של 'סעודה שלישית', שהיא התכנסות במוצאי שבת , מלווה בהקראות ושירה. הייתה מקהלה שאירגן וניצח יהודה אילוני  והוא אף נתן חוג לתנ'כ.

את אלומות עזבתי ב- 1946, משום שהייתי חייבת לצאת לעזרת ההורים, שגרו ,אז, בתל-אביב. התקופה שחייתי באלומות הייתה תקופה יפה, ואינני מצטערת על אף רגע.לאחר העזיבה נשמרו הקשרים עם החברים שנשארו באלומות, וגם עם אלה שהיו מחוץ לקבוצה.

.