ראיון מונחה עם רחל טלמון
ראיינה חמוטל קציר-ליב
יולי 2007
א. פרטים אישיים:
שם: רחל טלמון
כתובת: גני עומר, שביל התימרון, באר שבע.
מספר טלפון: 08-6900722
מייל:talmonr@bezeqint.net
ב. הקשר בינך לבין קבוצת אלומות:
מתי הגעת לאלומות? יחד עם קבוצת של כ-10בנות בדצמבר 1941 . היינו בהכשרה בדגניה א' ובדגניה ב'. (עליתי לארץ עם עליית הנוער לפ"ת לחוות הלימוד. אני ילידת גרמניה, עליתי מאיטליה).
מה היו המניעים שלך להגיע לקבוצה? ההורים לא היו בארץ, הקיבוץ קלט בנות שהיו לבד והיה בשבילי מקום מבטחים שפרנס ונתן בית וחברה.
כמה שנים היית באלומות? 8-9 שנים
מתי עזבת את הקבוצה? ב-1949
מה היו נסיבות עזיבתך? לא חשבתי על עזיבה אבל הלכתי אחרי מיכה כשקם והחליט לעזוב.
ג. עבודה:
תאר בקצרה את העבודות שעבדת בהן בעיקר בתקופת היותך באלומות? (השתדל לספר באופן צבעוני, כולל תחושותיך כלפי העבודה, כלפי האנשים שעמם עבדת וכו',)
עבדתי בחליבה, בצאן יחד עם זאב בן עמי שהיה המומחה לצאן באותה התקופה באלומות. זה היה לא קל להתקבל לחליבה וזו הייתה עבודה תובענית מאוד. היה צריך לקום בשלוש בלילה ושוב ב-שבע בבוקר.
עבדתי גם בבית הילדים. זוכרת שבמלחמת העצמאות ראינו איך הסורים יורדים מהגולן לכיווננו. מיכה מוסיף: בתקופת מלחמת השחרור הנשים והילדים פונו לחיפה, לפנסיון לאה. גרו שם באוהלים ובחדרים.
רחל: אני גרתי אז באוהל עם סוניה פרס. החלפתי בעבודה את חנה.
ספר מה היו השאיפות המקצועיות שלך והאם הן יכלו להתגשם בקבוצה?
עליי לציין לגנות המשק דבר אחד. היו אנשים שזכו לקבל כל דבר, קורס מטפלות, אריגה וכד' היו כמה נשים למשל, לא הכי מוכשרות שדווקא קיבלו ואחרים לא. במקום כזה קטן זה בלט מאוד.
כיצד הוגשמו שאיפותיך המקצועיות מחוץ לקבוצה?
וודאי שהוגשמו. בבאר שבע הייתי גננת, ריכזתי את תוכנית "אתגר" מטעם האוניברסיטה העברית, במשך עשר שנים למעשה עד גיל 70 עד לפנסיה. זכיתי לקבל פרס חינוך. לא יודעת אם באלומות הייתי מגיעה לזה אך ייתכן שכן, שם הייתי בתקופה אחרת של חיי, היינו צעירים יותר.
בשנים ההן בבאר שבע נפגשתי רבות עם מיריק (קישון) וממנה הבנתי שהיה שם כעס גדול על הקיבוץ מאותן סיבות שציינתי.
ד. חיי החברה והתרבות
מה זכור לך לחיוב ולשלילה מחיי התרבות של קבוצת אלומות? (ערבי ששי, חגים, סרט, נסיעה להצגות)
זוכרת את ימי שישי, את החגים. הייתה הקפדה גדולה מאוד על הגשה אסתטית בחדר האוכל. היות שהיה לנו את "בית אלומות" הבנות למדו שם את המלאכה. שם למדתי לערוך שולחן... בית אלומות הקרין לקיבוץ. תמיד היה מסודר ומוקפד, מקושט , תלו תמונות.
באיזו מידה חיי החברה היו גורם מרכזי עבורך בזמן היותך בקבוצה? (תאר אירועים שנשארו חרוטים בזיכרונך).
בהחלט היו גורם מרכזי. כולנו היינו צעירים. היו טיולים בשבתות לוואדי פיגאז, לדגניה, טיולים רגליים, לא הייתה תחבורה. היה אוטובוס פעם בשבוע ביום שישי מטבריה וכשהיה גשום והיה בוץ הוא לא נכנס לקיבוץ (זה היה האוטובוס הפרטי של רשל, שנהג לשמור עלין בכפפות של משי...)
היבט אחר על השפעת הקבוצה (הכלל) (ח.ק.), רחל מספרת שלחתונתם קיבלו 36 לירות מתנה מהדוד ומיכה החזיר את הכסף לדוד.
ספר באילו תפקידים בתחום החברה והתרבות לקחת חלק פעיל?
לא לקחתי כל חלק פעיל. חסרוני היה שלא היה לי ילדות עד גיל 15 ... חסרתי את זה ואולי גם היה חסר לי הביטחון.
ה. חיי משפחה
תאר את חיי המשפחה בקבוצה כפי שהם השתקפו בעיניך.
(זוגיות, נישואין, הפרימוס, ילדים, לינה משותפת, מעמד המטפלת, חברת הילדים).
היה לנו פרימוס, הגברת שרה מפציר (לימים אשתו של בן אנגלמן), שעבדה בבית אלומות. לא הייתה לה אז משפחה ובשישי שבת היא הצטרפה אלינו. היה לנו עוד פרימוס, כשפירקו את פוריה ועברנו לבתניה, חלק מהצריפים פורקו. גרנו כחצי שנה בתהליך המעבר, יחד עם דובי ויעל מוזס.
לינה משותפת: אליהו היה בורח בלילה לחדר ההורים, אבל בסך הכול לא היו לי טענות.
ו. הפירוק
מה הייתה דעתך על הפירוק וכיצד זה השפיע על חייך?
למי שנשאר עד הסוף היה עצוב מאוד. רוב חברינו כבר לא היה באלומות בזמן הפירוק, רותי ויענק'לה (כפר יחזקאל), חנה'לה ואברהם (חולון-גבעת שפירא), מיריק ומיכאל (בית שערים-קריית חיים). הייתה בעיה עם עליזה ויצחק נחום. סדרו אותם בדגניה ב' והם היו אומללים שם, הם גם כך לא היו אנשים חברתיים. מי שעזר להם אז מאוד זה אלחנן ישי, שסידר ליצחק עבודה בתעשייה האווירית, הוא ממש הציל אותם.
ז. מאז ועד היום
ספר על השפעת תקופת קבוצת אלומות על חייך העתידיים.
1. קשרים חברתיים
לי יש קשר עד היום עם עליזה נחום, חנה סלע וחנה ישי.
2. תחושת בגידה
כעסו עלינו כמו על כל העוזבים. הוריי עלו אז ארצה וזה הקל עלינו יחסית את העזיבה. מיכה התחיל מיד לעבוד וגרנו בדירת הסבתא בירושלים.
3. קשרי עבודה
כשהגענו לבאר שבע מיכה אמר לבוס שלו שאני מחפשת עבודה אבל בבאר שבע כבר היתה גננת אחת... מאוחר יותר התחלתי לעבוד בגן הילדים. התקופה בקיבוץ בהחלט נתנה לי את הכיוון לעתיד ובהמשך למדתי דרך העבודה.
4. מקור עוצמה או תחושת איבוד זמן
בוודאי לא איבוד זמן. אני חושבת שהייתה לנו תקופה יפה מאוד. זוכרת את השכנות הטובה עם מיריק ומיכאל.
תודה מקרב לב
עפרה קינן (צורף) וצוות אתר
www.e-mymuseum-alumot.com
