ראיון חופשי עם שולמית אלוני בביתה בכפר שמריהו 2.8.2007
עורכת הראיון: חמוטל קציר-ליב
כתבה: חמוטל קציר-ליב, הערות: עפרה קינן
שולמית אלוני שולפת מספר אנקדוטות שנותרו בזכרונה. היא מגלה בקיאות מדהימה בפרטים, וזוכרת לאחר למעלה מ-60 שנה מעשיות על מספר חברים באלומות. על מנת שדבריה יהיו יותר מובנים למי שלא היה באותה תקופה הנה מספר מילים על הדמויות הנזכרות להלן:
עמוס עמיחי – חבר קבוצת אלומות שנים רבות. נישא לבת משפחת ישראלי מכנרת הקבוצה ועבר לגור בכנרת. מכונה בראיון: עמוס מכנרת.
מיכה טלמון – חבר קבוצת אלומות כמעט מתחילתה 1938, ועד עזיבתו עם רחל והמשפחה ב-1949. לימים ראש המחלקה להתיישבות בנגב מטעם הסוכנות היהודית, בין הדמויות הבולטות בפיתוח הנגב.
שמעון פרס – נשיא מדינת ישראל. היה חבר קבוצת אלומות 10 שנים מ-1942 ועד 1952. לימים דמות מפתח בתולדות המדינה.
מרדכי ליפקין (מוטקה) – היה חבר אלומות מ-1942. בן זוגה של שולמית אלוני. בעקבותיה הגיע לירושלים ונפל בקרב על מבואות ירושלים במלחמת השחרור.
ד"ר ליהמן – מייסד כפר הנוער בן שמן. ראשוני אלומות ורבים מהמצטרפים אליה בהמשך היו חניכי כפר הנוער בן-שמן וראו בד"ר ליהמן דמות מופת ומוקד להזדהות.
ד"ר שטראוס - לא הצלחנו למצוא חומר, היה מן המורים בכפר הנוער בן-שמן.
סוניה פרס – הייתה בת וחניכת בן-שמן ושם הכירה את שמעון פרס. חברת אלומות, שמשה כמטפלת וכפועלת חקלאית. בזמן מלחמת העולם השנייה התגייסה לצבא הבריטי ושימשה כנהגת משאית.
חנה רדושיצקי (ישי) – הגיע לאלומות עם קבוצה של בנות מבית החלוצות בפתח תקוה בשנת 1940. נישאה לאלחנן ישי, מראשוני קבוצת אלומות. התבלטה בתחום התרבותי והיצירתי בקבוצה. לימים מורה בבית החינוך המשותף בדגניה. איבדה, במלחמת יום הכפורים את בנה דודו.
סבוטניקיות – נשים רוסיות שעלו יחד עם משפחותיהן לארץ-ישראל, בעיקר בתחילת המאה ה-20. זו הייתה מעין כת של רוסים פרבוסלבים אשר החלו לישמור על חלק ממנהגי היהדות ומכאן שמם –סובוטניקים – שומרי השבת. עם הזמן חלקם התגיירו והקימו מספר יישובים בארץ ובהם יבנאל ואף היו משפחות בכפר תבור ובאילניה.
משה סמילנסקי – סופר ידוע איש העלייה הראשונה, איש רחובות. היה לו קשר טוב עם אנשי אלומות במיוחד בתקופת הישיבה בפוריה.
http://www.rishonim.org.il/rehovot/info/founder_show.aspx?id=70446
מימי דיין – אשתו של זוריק דיין, אחיו של משה דיין ואביו של עוזי דיין, שנפל במלחמת השחרור. מימי, שהתאלמנה והפכה לאם צעירה באה לתקופת מה אל אחותה חנה ברזילי שהייתה חברת קבוצת אלומות.
חנה ברזילי – חברת קבוצת אלומות, אשתו של משה ברזילי, הידוע בשם מיקי. הייתה חברת הקבוצה עד הפירוק ב-1968.
הלכנו לראיין את שולמית אלוני משום שהשמועה אומרת כי היא הייתה באלומות תקופה מסויימת בצעירותה, וקיוינו לקבל מכלי ראשון את זכרונותיה ורשמיה משנים אלה.
מה היה הקשר שלך לאלומות?
"בחופשות הגעתי לאלומות כבוגרת בן שמן. את פוריה אני זוכרת היטב, בביתניה עילית (גבעת אלומות ע"ק) הדרכתי נוער אחרי מלחמת העצמאות אבל לא התעריתי שם".
מה זכור לך בהקשר החברתי/תרבותי?
מההווי התרבותי בקבוצת אלומות בעת ישיבתה בהר פוריה:
"היה לנו קשר עם אנשי תרבות. יוצאי בן שמן חונכו על ידי פרופ. ליהמן ושטראוס, שלימדו אותנו אמנות. אמנות היה נושא בעל חשיבות מיוחדת באלומות.
"היתה שם אווירה מאוד אינטימית ותרבותית... פוריה היתה מקום מאוד מיוחד ולכן אנשי תרבות נמשכו אליו. זו היתה חברת נוער מתבגרת, המשך של ההכשרה, ולכן היה הווי מאוד מיוחד, היה גורן וישבו על הגורן. הלכנו כולנו עם מטפחות משולשות על הראשים, וזאת היתה גנדרנות לשמה."
"הקשרים עם אנשי הבימה היו טובים מאד. לדוגמה: אני זוכרת ששמעון פינקל (מהבימה) הופיע בחדר האוכל והיה מאוד אומלל כאשר לא מחאו לו כפיים... בהתאם לנוהג הקיבוצי דאז, שלא מוחאים כפיים כי הרי זו בעצם דרכו של האמן לתרום לכלל... המשורר, אלכסנדר פן, היה אחד הגיבורים שלנו".
"במורד הדרך מפוריה לכנרת היה פונדק שבו היו נפגשים כולם, על כך ייטיב לספר, שאול ביבר,שאול ביבר היה טברייני והיה שותף להוויה של אלומות בימים ההם, ההליכה לפונדק היתה חלק מההווי. לעיתים היו מגיעים אנשי פלמ"ח שעזרו בקטיף הדורה, והוסיפו להווי הצעיר והשמח של הקבוצה".
"בפוריה היו השכנים הבדואים על ההר. מוטקה (מרדכי ליפקין) היה שומר שדות והיו שתי סוסות עליהן היינו רוכבים לקרני חיטין יחד עם הצעירים מנהלל שהיו באים לפוריה. נהגנו ללכת לטייל רבות לאל חמה (חמת גדר)."
מה היה חלקה של מורשת בן שמן בהווי החברתי של אלומות?
"שמרו על המסורת שהביאו מבן שמן היתה קבלת השבת, וסעודה שלישית בשבת בין הערביים. שרו הרבה. במסיבות ובחגים וגם על הגורן
"קבלת השבת נפתחה בברכה משיר של ביאליק, ברכת השבת". אלוני מצטטת את ברכת השבת של אלומות:
" אשאב שמחה וחיים
אקרא שלום וברכה,
לבי חוגג את חגו
לבי נפתח לרווחה.
קרא קרא אל נאור לחג
אילו שבע שמשות אל
במרום תלית נפשי שבאת האור לו יכלת רוית
רבה אורים אל נאור,
הב אור".
השפעת בן שמן ניכרה גם בעשייה אומנותית. לדוגמה עשיית צמר, עיבודו ואריגתו.
"חנה ישי (אשתו של אלחנן ישי), לימדה בפוריה את האמנות של עיבוד צמר ואריגה, שהפכו ממש לענף שלם, עשינו מעילים ונעליים. אני למדתי את אמנות עיבוד הצמר בבן שמן, אצל חנה רדין (אשתו של עקיבא), שלמדה את האמנות הזאת משלוש סבוטניקיות (?) שלימדו אותה לעבוד בכישור. עשינו נעלי בית למשה סמילנסקי ושטיח להנרייטה סולד.
חנה רדין הביאה תרבות מהמדינות הסקדינביות וחנה ישי פתחה זאת. היתה יצירתית מאוד.
עסקנו גם בריקמה, רקמת מפות."
אלוני מתארת כיצד לא היה חדר בפוריה שלא קושט בעשיה אומנותית, שטיח, או סודר, וילון רקום או מפת שולחן. ניכרים בדבריה הערכה רבה למעשה האומנותי-תרבותי. היא למעשה מדגישה את חשיבות התרבות הכפרית שהלכה והתפתחה בקבוצת אלומות בתקופת ישיבתם בפוריה.
הניסיון להפוך את התוצרת החקלאית לתעשייה ועל ידי כך להגדיל את רווחיותה באה לביטוי גם בתעשיית המטאטים מדורה.
"בפוריה גידלו דורה למטאטאים והיה בית מלאכה לייצור מטאטאים. שרנו את השיר המפורסם "דורה דורה מטאטא"...
"הדבר האופייני היה, ששמרו על המורשת של בן שמן. למרות שבביתניה יוצאי בן שמן לא היו רוב, מורשתם נשמרה".
ביתניה תחתית
ביתניה תחתית נוסדה כחוות ניסיונות של יק"א בשנת 1907. נערכו בה ניסיונות חקלאיים בזני ענבים שונים, בעצי פרי אחרים ובין היתר בניסיון לאיקלום האלה האמיתית, "Pistacia Vera" בלשון מדעית, הלא הוא עץ הפיסטוק. בראשית שנות הארבעים הועברה ביתניה תחתית, כולל חלק מאדמותיה, לידי קבוצת אלומות שישבה בפוריה. ביתניה היושבת סמוך מאד לירדן שימשה כמקום מגורים זמני לחלק מחברי אלומות, ובה בוצעו חלק מן העבודות שלא ניתן היה לבצע בפוריה כגון כביסת הבגדים.
להלן תיאורה של שולמית אלוני על ביתניה תחתית והחיים שהתנהלו בה ובסביבתה על-ידי חברי קבוצת אלומות.
"בביתניה תחתית היה הבסיס. היתה שם מכבסה, מגהצה, ושם גם אירחו מבקרים, בבניין בן שתי הקומות. המקום היה יפה מאוד, זהו אחד המקומות היפים (לימים "מקורות" הרסו אותו ויש שם אתר נוצרי) כל האזור מסביב לביתניה תחתית לא דומה כיום למה שהיה. מהבניין הזה יצאנו לעבודות חוץ. עבדנו עבודות חוץ בבית זרע, באשדות יעקב ובדגניה".
"על שפת הירדן היתה קורה גדולה שהתאמנו עליה. היה שם עץ ענקי ועליו סוכה גדולה. מוטקה ואני גרנו בסוכה בימי הקיץ, שמעון (פרס) מספר שגם הוא גר שם...שמעון היה רפתן שלא ממש עבד ברפת, בתקופה של ביתניה כבר עבד עם לוי אשכול, והיה רוב הזמן מחוץ למשק".
שולמית אלוני מתארת את החיים בביתניה תחתית בהתרגשות רבה. שם היא בילתה, על הסוכה שנבנתה במרומי עץ האקליפטוס השולח בדיו מעל הירדן הזורם, יחד עם אהובה מוטקה ליפקין במשך תקופות ארוכות.
זכור לך יום העלייה לביתניה עילית (גבעת אלומות ע"ק)?
בסוף שנת 1946 עברו חברי קבוצת אלומות מהר פוריה לגבעה ממול שנקראה באותה תקופה בשם "ביתניה עלית" והיום ידועה בשם גבעת אלומות."כשעלו לביתניה עילית למדתי בירושלים בסמינר. באותה תקופה מוטקה עלה לירושלים, תחילה למעלה החמישה ואחר כך לירושלים וגרנו אז יחד. הייתי בת 17 .
"מוטקה נהרג במלחמת השחרור, בעת ליווי שיירה שיצאה להר טוב הנצורה. גופו נשאר שלם שלא כשאר גופות הנופלים באותו קרב. הוא היה אמור לצאת עם הל"ה, שיציאתם למשימה התעכבה ביומיים... אך הגורל כנראה הקדים את מותו".
"בביתניה עילית (גבעת אלומות ע"ק) אני הייתי "פרימוס" אצל סוניה ושמעון, שהיה נוסע הרבה, אבל כשהיה מגיע הביתה הייתי מצטרפת למימי (מימי דיין, אמו של עוזי דיין) שהיתה באה לקבוצה כי אחיותיה היו שם (חנה ברזילי). זוכרת סיפור על טורצ'י (זאב טור סיני) שהצטרף אלינו לילה אחד ונאלץ להטיל את מימין באקווריום כי היה קר לצאת החוצה...
האם שמעון (פרס) בלט כבר אז?
כן, בגלל סיבה אחרת. בתקופת פוריה, כשהיה המשבר ב"אחדות העבודה" ב- 1944 , הוא "גנב" את הנוער העובד ממפא"י... שמעון הוא זה שארגן טיול לאילת ולמצדה שבו הוכשר לראשונה שביל "הנחש" הידוע. הוא בלט גם כי רכב על אופנוע. את שמעון העריכו מאוד אבל גם הסתייגו ממנו, כי לא היה מעורב מספיק. את סוניה כולם אהבו.
מילה על פירוק אלומות?
"אלומות לא פורקה הם התפרקו בעצמם. רובם יצאו בכבוד ובאושר. אמנם לא קיבלו פיצויים אבל שמעון, שהיה איש חשוב, דאג שכולם יעבדו בתעשייה האווירית ויתפרנסו."
משפט לסיכום:
"מה שזכור לי שהיתה בפוריה חדוות נעורים. בילינו הרבה בחיק הטבע, ברכיבה על סוסים. גידלנו אבטיחים ודורה. על ההר היו הבדואים שהיחסים איתם היו טובים מאוד. בביתניה (עלית = גבעת אלומות ע"ק) כבר לא הייתי מעורה וזה היה שונה, זה היה כבר "בעלביתי"...
