תופעת הקיבוצים – דיון בעקבות הספר "הביתה" של אסף ענברי
כתב מישה גרינברג

נשאלת השאלה מדוע תופעת הקיבוצים התפתחה והצליחה באופן בלעדי בארץ. האם יש משהו ביהדות שהינה דת עם סממנים סוציאליסטיים חזקים, ומלאה במצוות ביחס לחלש,ולעני, שגורם ליהודים  להתנהג באופן שונה מיתר אומות העולם, או שתחושת הייעוד והשותפות ביצירה – בנין הארץ, חברה חדשה - הדפה הצידה את הנטיות הטבעיות.
רעיון השיתוף איננו מובן מאליו. נהפוך הוא: בכל התפתחות טבעית של ילדים אנו רואים את הנטייה לרכושנות. "המערב" בארה"ב נכבש(לפחות לפי המיתוס המקובל) ע"י אינדיבידואליסטים שעבדו חלקות אדמה או טפחו עדרי בקר ונאלצו להגן על רכושם באמצעות רובים. הם היו מוכנים לקחת סיכונים כיון ש"עשו לביתם". הם ידעו שבסופו של יום, במידה וישרדו, ייהפכו לבעלי נכסים ויחלצו ממצבם הנחות.
ואילו החלוצים קדחו, רעבו ללחם, חוו מוות של ילדים וחברים, בשם רעיון אוטופי.
תנאי הפתיחה של החלוצים היו קשים ביותר. האדמות הזמינות לקניה היו אדמות מוכות קדחת שהערבים נמנעו מלעבדן. בנוסף, לחלוצים לא היה שום ניסיון בחקלאות ורובם לא היו מורגלים בעבודה פיסית מכל סוג שהוא. החום באדמות שנרכשו היה בלתי נסבל בכל קנה מידה, ובודאי ל"לבנים" שהגיעו מארצות הקור.



הקיבוץ – דמוקרטיה לכאורה

הקיבוץ, לכאורה פלטפורמה אידיאלית לדמוקרטיה במיטבה - כל אחד יכול להשפיע וכל קול שווה למשנהו.
בפועל אנו עדים למצב בו קבוצה קטנה של חברים מכתיבה לכולם את הכיוון.
מתוך הביקורת שלי על "הביתה" של אסף ענברי:
מותו של מוסד אסיפת הקבוץ:
חברים חדלו להגיע לאסיפות והשאירו את ניהול הקיבוץ לקבוצה קטנה. במשך הזמן חל פיחות מתמשך במוסד "האסיפה הכללית" עד שלבסוף ההחלטות הובאו לאסיפה כנושאים מוגמרים – לדיווח בלבד. והדבר התרחש לא רק באפיקים הגדולה, אלא גם כשהייתה עדיין קבוצה קטנה: ."חמישה חברים מרקידים חמישים מריונטות" (עמ' 83).
באלומות התרחשה אותה תופעה בדיוק. קבוצה קטנה של חברים "שלטה" באסיפה וכיוונה אותה כראות עיניה. כשהגעתי לגיל 18, כאדם רציני ואחראי, התחלתי ללכת לאסיפות הקיבוץ, האמת – "חטפתי שוק".
האם דמוקרטיה "משוכללת" הינה רעיון אוטופי?או אולי החלוצים שנותקו מה"מצפנים" שכיוונו את חייהם: המשפחה, המסורת והקהילה היו זקוקים לתחליף רבי, לגורו או להנהגה קולקטיבית בדמות מזכירות הקיבוץ?


הילדים שייכים לכולם?

אחד הנושאים שאני מתקשה להבין הוא שאלת גידול הילדים בקומונה.
יולדת חזרה מבית היולדות, הפקידה את תינוקה הרך בידי מטפלת, לעתים חסרת ניסיון ויתכן שלא סמכה עליה כלל.
אפילו קביעת שמות הילדים לא הייתה זכות השמורה בלעדית להורים, שלא לדבר על גידולם וחינוכם שהופקעו מהם לחלוטין.
מתוך הביקורת שלי על "הביתה" של אסף ענברי:


הלינה המשותפת וגישה ספרטנית לחינוך ילדים

הלינה המשותפת הינה אחד מהנושאים המובהקים ש"הציבור אינו יכול לעמוד בהם."
ענברי מתאר אירועים טראומטיים של ילדים בגן המתקשים להירדם, נלחמים במכשפות דמיוניות ובורחים לבית ההורים. יתכן והוא עצמו סוחב טראומה מתקופה זו.
בנוסף מתוארת גישה קשוחה לחינוך ילדים: "ילד פחדן פרץ בבכי, ואמו, שהתביישה בו, העיפה לו פלאסק כזה שהוא השתתק בבת אחת, והיא קמה והלכה" (עמ' 230). נוגע ללב, התיאור של הילד הכמה למגע: לליטוף וחיבוק כפי שהוא רואה בבית משפחת זהרהרי (עמ' 129). התקשורת לא עבדה והוא חוזר שוב ושוב על הסיטואציה - הורים נהרגו - ואף אחד לא טרח לשוחח עם ילדיהם.


הקיבוץ והמחאה החברתית


חברי הקיבוצים שאפו ליצור חברה צודקת: "כל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו". כנראה שהאידיאולוגיה הבסיסית של הקיבוצים, אינה מתאימה לאופי האנושי הרכושני, ולנטייה של כולנו לעצב את חיינו ואת חיי ילדנו כראות עיננו.
לענברי יש הסבר לתהליך הגסיסה של הקיבוצים: הקיבוץ נגמר כאשר נגמר החזון ונגמרה תחושת הייעוד.
עם זאת תחושת הסולידריות החברתית ב"קיבוץ המתחדש" עדיין גבוהה בהרבה מזאת המקובלת ביתר המקומות, ובהקשר של המחאה החברתית, ניתן למצוא סינתיזה בה אין פערים כאלו גדולים בין העשירונים, ומצד שני אין פגיעה בעקרון "היזמה החופשית".
אני מתקשה להבין כיצד מנכ"ל בנק לא מתבייש להביא הביתה מליון וחצי שקל בחודש, בעוד חלק מעובדיו מתחת לשכר המינימום. הלוא הם אינם יודעים מה לעשות עם הכסף – הוא רק משחית את ילדיהם. למסקנה הזו הגיעו וורן באפט, ביל גייטס ומיליארדרים אחרים שממש "מתחננים" שיוטלו עליהם מיסים נוספים. כל מה שמעניין אותם, זה להופיע בטבלה לפני הקולגות שלהם. למה שלא יתחרו בתרומות למטרות ראויות כפי שיוגדרו ע"י ועדה מכובדת?
 
 
מבקש להתייחס לנ"ל, ורצוי בליווי אירועים אמיתיים מראשית "אלומות".

 

 

עמק הירדן מקבוצת אלומות
צילום: חמוטל קציר-ליב